"המרתף בקומה העליונה" מאת גיטה טובה לנדוי הוא ספר מרתק ומעורר השראה על מסע חיים בלתי רגיל של ילדה צעירה, יתומה ומנותקת, שמצליחה לשרוד ולהתפתח בעולם משתנה וקשוח. הספר מתאר את חייה של הגיבורה מימי השואה ועד שנות השישים במרכז אמריקה, דרך התקופות הקשות במדינת ישראל הצעירה. זהו סיפור על כוח רצון, נחישות ויכולת להתגבר על כל המכשולים ללא ויתור על זהות וכבוד עצמי. הקוראים יגלו כיצד למדה הגיבורה לחיות עצמאית, למצוא את חירותה ולבנות חיים חדשים. הספר מתאים לכל מי שמחפש השראה, כוח נשי ויכולת לעמוד מול אתגרים בחיים. בכתיבה קולחת ומרגשת, לנדוי מציעה הצצה נדירה לחיים של נשים בתקופות שונות ובתרבויות מגוונות, ומשאירה את הקורא עם תחושת עוצמה ואופטימיות.

זהו ספר מעורר השראה, מעודד ומעצים, על ילדה צעירה שמצאה עצמה לבדה בעולם, בשנות ראשית המדינה, בהתמודדות עם החיים, כילדה, נערה ואשה, מבלי לאבד את הזהות והכבוד העצמי ומבלי שיגרע מחדוות החיים וכוח הרצון שלה.הקריאה בספר שמלא אופטימיות ונחישות, לא יותיר את הקורא אדיש, ומאפשר הצצה לחיי ומעמד ילדות ונשים בחברה הישראלית והדתית בישראל באירופה של המלחמה ואחריה ושל בחורות יהודיות צעירות במרכז אמריקה של שנות הששים.זהו ספר של נשים על נשים, בעל מסר פמיניסטי ומעורר השראה, על הכוח הטמון בכל אחת ואחד מאתנו, למרות כל הסיכויים ואל מול תפיסות חברתיות בכלל ובמיגזר הדתי בפרט.הספר נכתב בחלוף שנים רבות ומשבשלה העת להוציא ולחבר את שברי הזכרונות שנאטמו ואוחסנו אי שם במרתף בקומה העליונה של הכותבת.היא גרה בתשעה מקומות שונים בשלוש יבשות ועל אי.היא למדה בתשעה מוסדות חינוך ובחמש שפות שאף אחת מהן לא הייתה שפת אימה.והיא חולקת עמנו כעת את אסופת חייה באופן קולח ומותח.הסופרת ילידת 1938, שחוותה את השואה כילדה, איבדה את אביה במהלך המלחמה, ולאחר העליה לארץ, דרך מחנה מעבר בקפריסין, איבדה גם את אמה כשהיא רק בת 12.וכך, יתומה מאב ואם, ללא אחים או אחיות, וללא רכוש כלשהו, זולת הבגדים שעל גופה, היא מיטלטלת בין מוסדות יתומים של ראשית המדינה, מפלסת את דרכיה במעגלי החיים, ומוצאת עצמה כשהיא בת 21, שבויה, פיזית ונפשית, במרכז אמריקה, אליה התגלגלה במסגרת נישואין כושלים.כנגד כל הסיכויים היא מוצאת, בסיוע אנשים טובים, את דרכה חזרה אל החופש ובונה בארץ את חייה מחדש לבד ומתוך עצמאות מלאה.כיום כשהיא ספונה בדירתה בצפון השקט, לאחר שגידלה דורות על דורות של מורות בסמינרים בהם עבדה והדריכה, ונגד עיניה תמונות נכדיה ונינה, בין קונצרט בפילרמונית להצגת תיאטרון, היא מתפנה רגשית להביט לאחור מבלי להיפגע ולשתף את הסובבים אותה בחוויות חיה.