בכרך זה מגיע לסופו המסע המְמַכֵּר בן 1,800 העמודים של כרכי 'החברה הגאונה', שריגש מיליוני קוראים בארבעים וכמה ארצות. ואף שהסיום כבר סוּפּר לכאורה כמין ספוֹילר בעמודים הראשונים של הכרך הראשון, מצליחה פרנטה לחולל תדהמה גם בשורות האחרונות של הספר, המאיימות להַפֵּך את המבט שלנו על כולו.הסיפורים של לִילה ואלנה, ילידות 1944, נפרשים כאן מאמצע שנות השלושים לחייהן ועד שנות השישים שלהן. אלנה, כעת סופרת בינלאומית מצליחה, שפרצה לעולם הגדול, ולִילה, שכל ימיה לא יצאה מנפולי, אך המריאה גבוה בעיר עצמה, חוזרות שתיהן להתגורר בשכונת ילדותן, והסימביוטיות שלהן שואבת לתוכה גם את הדור השני, את ילדיהן. השכונה, מסתבר, אוחזת בהן בחוזקה ואינה מרפה. כל מה שיש להן, לטוב ולרע, נובע ממנה. עולמן הוא בעצם נפולי, והן־עצמן, וגם הדמויות האחרות, נופלות בלי־הרף מן האיטלקית המחונכת אל הדיאלקט הפראי של השכונה, שפת הכֵּנות הנוסחתית שלהן.שתי עובדות – רעידת־האדמה הנוראה בנפולי (1980), המסלקת לתמיד את אשליית היציבות והמוצקות של העולם, והמפגש המחודש עם הזהות הנזילה של אלפונסו קאראצ'י, גבר־אשה המתחזה ללִילה והופך לקוֹפִּי שלה – עשויות להיות מטפורות למה שקורה בכרך הסיום. הדמויות חורגות בו שוב ושוב מגבולותיהן ועושות את הבלתי־צפוי מהן, אפילו הנבלים מביכים אותנו בחריגה מנַבלותם. את דמותה של לִילה קשה יותר ויותר לִתחום בקווי־מתאר מוגדרים, תחושות נשפכות לתוך מנוגדות להן, והחוויה של היטשטשות הקונטורים נעשית טוטלית, חובקת את עולמו של הספר.ספרי 'החברה הגאונה', המערבלים עולם סגור של דמויות, שסיפוריהן עשויים להימשך ולהתרחב בלי סוף, בעלילה פתוחה, סביב אהבות, בגידות, תככים בין־אישיים, תוך נתינת במה לדמויות המשנה, מגיעים בספר האחרון לפינָלֶה, המגלה עד כמה הכרך הפותח היה מחושב וטמן בחובו את זרעי הכרך הרביעי: שורת פרטים, מסוג הבובות האבודות טינה ונוּ של שתי הילדות אלנה ולִילה, מתהדהדים בסוף הדרך כדי להיות מוארים באור לא־צפוי בַּסגירה. כך, בתפירה עילית, נהפך עמלה של אלנה גרֶקו – שכתבה "חודשים וחודשים וחודשים" את כרכי 'החברה הגאונה' "כדי לשוות לה [ללִילה] צורה שקווי המתאר שלה לא יתמוססו" – לעמל שהספר מטיל ספק בהצלחתו.