"השטיח של סבתא כבר לא צעיר, גם אנחנו לא. הילדים גדלו, החיים השתנו. והנה, בהגיענו לעיר אולימפיה, וושינגטון, נפרש השטיח שוב. סבתא כבר איננה עמנו כמעט רבע מאה, אבל השטיח שלה עדיין כאן, בעל נוכחות משלו, ומשמש מזכרת מסבתא שהלכה לעולמה, מחיים מעניינים ומלאים, עדות דוממת לכל תהפוכות החיים שלנו ושל אחרים".בשפה ציורית, רהוטה וכובשת מספר לנו עמירם הירדני בספרו "השטיח המעופף של סבתא" על ילדותו ועל חייו, שהקורא יכול למצוא בהם גם את עצמו - על החיים בבית דתי, בצל זיכרונות השואה, על ילדות בתל אביב של שנות השישים, על המאכלים שאליהם הוא מתגעגע עד היום, על הרפתקאותיו ונסיעותיו הרבות והתובנות שלו, על להיות ישראלי בחו"ל, על זוגתו וילדיו, ובעיקר על אהבה, זיכרון וגעגוע.