אינני רוצה להיות ער בדרך כלל. זה מפחיד, זה כואב, זה לא נוח. עוד מעט, עדיין אינני מוכן, בפעם אחרת. אלו הדברים שאני אומר כאשר שמיכת ההתנהגות הרגילה שלי נמשכת ונעלמת ואני ממצמץ מול האור המסנוור של המציאות. המציאות היא מסתורית. מה יש מאחורי הסלע הגדול? מה נמצא מאחורי העיקול בואדי? מה מתחבא במים השחורים של הגב? בדרך כלל הפחדים שלי. בדרך כלל ידיעת המוות והסופיות המשותפות לכולנו, אבל כה נוח להתעלם מהם מתחת לבגדים ולמכשירים.האם אני יכול להיכנס לגב הקר עם מסכת הרפיון שלי? לא. עלי להשאירה בחוץ. האם אני יכול לטפס על הסלע עם דפוס הרישול שלי? לא. עלי להשאירו מאחור. האם אני יכול להשתמש בחבל עם תבנית חוסר האמון שלי? לא. עלי להשאירה מאחור. כה קשה. כה קל. כה נפלא.