אני נכנסת לחדרים. חדר ההורים רחב הידיים שמתחבר לסלון בדלתות זזות, וממנו ניתן לצאת ל"מרפסת הגדולה" וגם להול הכניסה, למרפסת המטבח, לחדר ילדותנו ול"מרפסת הקטנה". אני זוכרת היטב את הזוויות שבהן ריצד האור שיצר פסים כסופים על הספות ועל האריחים, את צליל טריקת החלונות מהרוח, ואת חבלי הכביסה התלויים ברישול של שנים. אני מתיישבת לרגע ועוצמת עיניים. כשעוצמים עיניים התמונה מתבהרת. אני מדמיינת את מעמקי הזיכרון כמעיין תכלכל שופע מים זכים, ופסים של אור המתגנבים מבעד לסדקים בקירות משווים לו נוגה וזוהר. אין בו את החשכה הנמצאת בדרך כלל במעמקים, ומי שמצליח לחדור בעד השכבות ולהגיע לשם, הינו בר-מזל. בממואר הנוסטלגי פסיעות רגל , שמדלג בין תל אביב של היום וזו של פעם, בשנות החמישים של המאה העשרים, שוזרת לנו צפי טימור את מסע הפרידה שלה מאמה האהובה. היא צוללת אל ילדותה ואל חייה של משפחה קטנה – אב, אם וזוג תאומות. בכתיבתה מתמודדת הסופרת עם שאלות של גבולות הזיכרון בכתיבה, של תעתועי הזיכרון המושיט ידיו לסיוע בזמן שהמציאות מתרחקת, ועם פירוקם של מבנים מחשבתיים יחד עם פירוק הבית שנותר לאחר מות האם, שמאפשר את החשיפה. הדהוד הזיכרונות בין חדרי הבית שמהם עומדת הסופרת להיפרד, מביאים לטכניקת התכתבות במבנה ספרותי מרשים עם דמות בדיונית של ילדה צעירה בשנים, בת דמותה של הסופרת, החושפת בפני הקורא את ילדותה התמימה, במשפחתה הקטנה ואף מציגה את הייחודיות של גדילה והתפתחות לצד אחות תאומה. בת דמותה הקטנה שואלת שאלות ראשוניות על החיים ועל המוות, משילה את קליפות החיים הבוגרים ומאפשרת לכותבת לחזור להיות עצמה. להמתיק את הכאב ולחיות בהשלמה.