"טובה גמליאל נוהגת לחקור נושאים שרק מעטים יכולים להם. ספריה הקודמים בתחום האנתרופולוגיה הקיומית דנים בצורה חדשנית במשמעות החיים על סף הקץ ובשירת האבל. בספר זה ד"ר גמליאל דנה בשאלה לא פחות קשה ומורכבת: מי צריך את האנתרופולוגיה החברתית היום? היא עושה זאת באמצעות סיפור מעשה על ורדה, אנתרופולוגית צעירה, שנטלה על עצמה לחקור את חייה ועבודתה של זהרה, אנתרופולוגית שנפטרה לפני שנים אחדות. ד"ר גמליאל משבצת לתוך 'השיחות' שוורדה מנהלת עם האנשים שהיא פוגשת בעת המחקר ועם יומניה של נשואת המחקר את הגיגיה על האנתרופולוגיה החדשה והחיונית הנוצרת היום. הספר מזכיר את הדיאלוגים של אפלטון, בכך שהוא מכריח את הקורא להתבונן בשאלות מזוויות ראייה מגוונות ומוביל אותה בדרך כלל למסקנות בלתי־צפויות. הספר הזה יעניין כל אדם חושב, והוא גם מתאים להיות לספר לימוד בקורסים אוניברסיטאיים בסיסיים ומתקדמים באנתרופולוגיה ומדעי חברה אחרים." (עמנואל מרקס, פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל־אביב, חתן פרס ישראל) "ספר זה הוא מסע אנתרופולוגי צבעוני ומרתק, בין שדות, זמנים ודמויות, בין מציאות ודימיון, בדרך אל הגשמת משאלה. סוגה מקורית ומיוחדת המזמנת הנאה מהקריאה ורכישת ידע בכפיפה אחת." (ניצה אייל) ד"ר טובה גמליאל היא אנתרופולוגית, מרצה בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. מחקריה עוסקים בהיבטים הקיומיים של התרבות, בביצועים תרבותיים, בסוגיית הזהות בזקנה, ובעת האחרונה בזיקה שבין תיאטרון ותרבות. שלושת ספריה שראו אור הם זקנה עם זיק בעיניים (2000), סוף הסיפור: משמעות, זהות, זקנה (2005), ואסתטיקה של הצער: תרבות הקינה של נשות תימן בישראל (2010).