האם יש לנו האומץ לקפוץ לתוך העין של הזולת? נדמה שרק עיוור – או משורר – יעז לנתר לתוך העין של האחר בלי חשש. "כשהאיילה תחלוף", ספר שיריה הראשון של לילך גליל, עומד כולו בסימן זה, על העיוורון ועל הפיקחון. האהבה על פי גליל היא תמיד על קצה העפעף, על חוט השערה, ניצבת על פני תהום ואינה חוששת מן "האבן הגדולה" בקרקעית; אך האבן הזו, יותר מאשר היא עונשו של סיזיפוס, היא גם ברכתו: שיריה של גליל מלמדים את כולנו כיצד להפוך את האבן למראָה עצמית, עד שכבר לא בטוח מי נושא את מי במעלה ההר. השירים של גליל רואים הכול ושוכחים הכול. יש בהם תנופה אדירה להכיל ולגלם את העולם כולו, אך גם איפוק עצמי זהיר שלא לחצות את גבולות האני; למזלנו, המתח שבין האני לעולם מוליד לא רק פיצול ופלצות עצמית, אלא גם שירה נפלאה. בשירים של גליל קיים עולם עמוק בעל יושר וכנות משכנעת, עדינות וחוכמה. לא אחת הם ממש מצמררים את הגוף בחושניותם הזוהרת. השפה צלולה, שקופה כמו בדולח, עד כי אפשר ממש לראות את האבן בקרקעית – איך שלא מסתכלים על זה, בעיוורון או בפיקחון, "כשהאיילה תחלוף" הוא ספר נדיר בשירה העברית החדשה, קשה לדמיין קורא שייוותר אדיש אליו. (יקיר בן־משה)