בשנת 1966 פרסם הסופר הצעיר יורם קניוק את הנובלה "חימו מלך ירושלים" אשר עסקה בהלם קרב. יצחק מלר יוצא בספרו למסע טקסטואלי בין כתביו הנפתלים של קניוק על מנת להבין כיצד השפיע הלם הקרב ממלחמת תש"ח על מכלול כתיבתו של קניוק. מלר טוען שקניוק בחר בדרך הישירה, הבוטה והאכזרית ביותר כדי לייצג את הטראומה-פוסט-טראומה האישית שלו, ואת זו של החברה הישראלית-יהודית: הוא בחר לטבול את העט בתוך הפצע, לתחוב את אצבעותיו במורסות כרוניות מדממות. את דרכו של קניוק ניתן לכנות בהקשר זה "גם וגם" או "זה לצד זה וביחד", כלומר שהוא מצווה עלינו לחיות עם הסתירות באמצעות המשקפת הפוסט-טראומטית. דרכו הפואטית של קניוק היא בחירה בחזרתיות כפייתית של צימודים פרדוקסליים: מצד אחד התרסה אנטי-ממסדית חסרת רסן, מצד שני חתירה עיקשת לפשרה, פיוס, שיתוף וויתור על שנאות ונקמות. על פי קניוק יש לחטט בפצעים, להעלותם על פני השטח וללמוד לחיות איתם. על פי הגיון זה אין זה חטא להשוות בין השואה לנכבה – כל אחד ואסונו הוא. גם אם מתקיים ניגוד בין היהודי שחזר מהגלות לפלסטיני הילידי, גם אם הייתה מלחמה ונוצרו יחסי כובש-נכבש, אדון ומשרת, גם אז חייבים לדעת לגשר באמצעות הכרה הדדית וניסיונות עיקשים ובלתי פוסקים לסליחה, פיוס ופשרה. באותה מידה שאי-אפשר להחלים מהלם קרב אישי אלא יש ללמוד לחיות אתו ולצידו מחדש, כך יש לנהוג בשברים החברתיים-פוליטיים שנכפו עלינו כאן ועכשיו. ספר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט של יצחק מלר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. מלר פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה וארבעה ספרי פרוזה שעוסקים בחיי האנשים הקטנים והשקופים בעולם החולי והרפואה ומחוצה לו.