"לא הייתי פּושְטָק כמו שיעקב קרא לי לא פעם. מעולם לא התחצפתי למורים או נהגתי בהם בחוסר כבוד. התחמקתי לפעמים מבית הספר וברחתי עם הילדים בשכונה לפרדסים לקטוף תפוזים ולימונים, או שנשארתי במה שהיה מגרש כדורגל מאולתר מאחורי בית הספר אחרי זמן ההפסקה, אבל המורים אהבו אותי ובדרך כלל ויתרו לי על מעשי השובבות. בכל זאת, הייתה פעם אחת שקראו ליעקב לבית הספר. זו הייתה הפעם האחת והיחידה, ממש אחרי שסיפרו לי על אבא שלי. אחד הילדים צעק לעברי שאני חרא כמו האבא המת שלי, ואני הייתי המום. מה, כולם מלבדי יודעים שיעקב הוא לא האבא האמיתי שלי? כולם יודעים שאבא שלי נטש אותי?" בגיל שבעים, כשהוא מאושפז במחלקה השיקומית וסובל מדמנציה מתקדמת, חוזר אשר לשנות ילדותו בצל נטישת אביו ולהתבגרותו בביתם של אימו ואביו החורג שמעולם לא נטו לו חסד. האמת המרה על החלטתו של אביו הביולוגי להפקירו ולעלות לבדו לארץ ישראל, נודעת לו רק לקראת בר המצווה שלו ומטלטלת את עולמו. רותי, מתנדבת במחלקה, שומעת את סיפוריו של אשר ונשאבת אל עולמו. התמונה המונחת על השידה לצידו, שבה נראה אשר בצעירותו, מעוררת בה געגוע ומציפה אותה במחשבות על חייה, על יתמותה ועל כמיהתה לילד נוסף, ואינה יוצאת מראשה. לפני שהידיים התחילו לרעוד מגולל יריעת חיים רבי תהפוכות המתרחשים בתוניסיה לאחר מלחמת העולם השנייה ובארץ ישראל בשנותיה הראשונות. על רקע האירועים ההיסטוריים הדרמטיים מתארת המחברת ברגישות ובדיוק ריאליסטי ובמבע חומל ורב אבחנה יחסים מורכבים במסגרות הקהילה, המשפחה והנישואים, ודמויות עזות השואפות להגדרה עצמית, להגשמת חלומן ובעיקר לתחושת שייכות ואהבת אמת.