"יֵשׁ מַאֲמִינִים שֶׁפּסִּהָ מנִּשְִׁמתָםָ לֹא תֻּחְזַר לְעוֹלָם עֲקוּדָה לְמַצַּע הַצִּלּוּם אֵינָהּ מְשִׁיבָה רוּחַ" ארגז כליה של המשוררת נפתח מבחירה. מרגע זה אין עבורה דרך חזרה, אלא אל זמנים אחרים שבהם ניתן היה לכמת הזמן. בשימוש מינורי להפליא בסימני פיסוק, ובנפש צייר, מפגינה המשוררת יכולת שליטה במילה הכתובה, זאת כשהיא מותירה את חושיה פקוחים ואת ליבה פקוח. בכך גורמת הראל לקורא לפתוח חלון ולהישיר מבט נוקב אל הבריאה, אל המולדת, אל האמנות. זאת כשעל כל אלו מנצח הטבע על סך אותותיו.