"מוכרים מה?", שאלתי. הוא חזר באוזניי על דבריו מבטא כל אות בנפרד עד שהבנתי למה התכוון. "מה זה מוכרים רגשות?", שאלתי. "כמו המשחק של הילדים שמלמדים אותם איך להביע רגשות?". "לא מטומטם", לגלג, "רגשות שיש לנו בגוף. מוכרים אותם שם. איזה שתרצה. בכלל לא יקר. אני קניתי לעצמי כמה כאלה כבר. זה מחזיק חודש, מקסימום חודש וחצי. אחרי כן הולכים וקונים חדש. לרגשות יש תאריך תפוגה. אתה לא יכול להחזיק רגש יותר מחודש, חודשיים מקסימום, כי אחרי זה הוא מתחיל להסריח או שמתחלף ברגש הפוך שאותו אנחנו לא רוצים". על מה לעזאזל הוא מדבר? שאלתי את עצמי."אתה מקבל אותו בתוך מיכל זכוכית סגור הרמטי. מה שנותר לעשות זה להגיע הביתה, לפתוח בזהירות את הסגר, אבל לפני שממש פותחים אותו יש להיזהר שלא יברח לך ואז לבלוע אותו""מה פירוש לבלוע אותו? איך זה נראה?""אתה באמת מטומטם", אמר, "לרגש אין ריח ולא טעם. גם לא ממש רואים אותו. פשוט מקרבים את הצנצנת אל הפה והוא כבר ייכנס לתוכו אם תרצה או לא. רגש לא יכול להיות מוחזק בצנצנת זכוכית יותר מידי זמן. זה גומר אותו".