יוסף עוזר איננו משורר שזה מקרוב בא. בן למשפחת עולים בגדדית, יליד ירושלים ומי שילדותו עברה עליו במושב חקלאי בעמק יזרעאל, הוא מפרסם את שיריו זה שלושים שנה. עם זאת, דומה כי בספר חדש זה – פואמה מתמשכת בת קכ"ג פרקים קצרים – הוא נכנס מחדש לשירה הישראלית, לזירתה הפנימית ביותר, לאיזו נקודה מרכזית בה, אשר אולי לא היתה קיימת עד כה, ועתה היא נקבעת איתנה כמו מסמר הנקבע בקורה תחת פטישו הדייקני של קול שירי רענן, בוטח, יציב, קולע ולא יחטיא. הפואמה קבועה במסגרת של נסיעה במכונית ("הונדה סיוויק") מירושלים לעמק יזרעאל (המשורר נוסע לפקוד את אחותו) ובחזרה מעמק יזרעאל דרך כביש 6 ועד לשער הגיא, שם נעצרות המכונית והפואמה מחמת פנצ'ר. בתחילה נראה כאילו מנצל הדובר השירי את הכפילות של ירושלים במרום הריה ועמק יזרעאל ובעומק שדותיו לשם העתקת קדושתה של ירושלים אל שדות המזרע המשתרעים תחת "לילה חיוור" מבית אלפא עד נהלל (אלתרמן). הוא מנצל את כל האנלוגיות האפשריות בין שני המקומות, מבליט הבדלים, מאזכר מקורות, רומז לטקסטים הנמצאים כביכול מאחורי מרחקים רבים (למשל, ל"שיר לילה של הנודד" של גיתה). אולם עד מהרה מתברר, שהדובר מנסה לתווך ובה בעת גם להפריד בין עשרות מצבים וייצוגים נוספים: בגדד וארץ ישראל, ילדות של עוני, שהעמל החלקאי גאל אותה מניוון, ובגרות של מחשבה בשלה ושקולה, לשון עברית רוויית מקורות קדומים למיניהם וסלנג ישראלי רווי לעזים למיניהם ("העמק הוא ג'קוזי", "השדות מניבים אוברדרפט"), יהודים וערבים, המשורר עצמו ומחמוד דרוויש, מלחמה ושלום, ישראל של 1952 (שנת הולדתו של המשורר) וישראל של ימינו, ומעל לכל – קדושה וחולין, אלוהים ואדמה, אמונה ופעולה מעשית ומכלכלת של הנחת צינורות והשקאה לילית, כש"בוץ מתפנק בין אצבעות הרגלים". כל התכנים הללו וכן רבים שלא פורטו כאן נישאים על גבי אמירה שירית משכנעת למן קריאת השורה השנייה של הפואמה ("יש שלף ויש קש וגבבה וחוחית בצומת מגידו"); אמירה שירית מוצקה וחומרית, או נוטפת כ"אגל נמלא כאגס" – תמיד מדוייקת, שרויה בתנועה בלתי פוסקת, תמיד – גם כשהיא איטית וכמו מהוססת - גברית ומלאת כוח. באחד מפרקי הפואמה אומר הדובר: "מרוב שתפרתי יצא רק קרע". בפואמה המרשימה של יוסף עוזר קורה הדבר ההפוך: מרוב קרעים מתגלה בה המאוחה והשלם. דן מירון