הַשִּׁיר הוּא פַּעֲמוֹן עַל צַוָּארִי וְהָעוֹלָם הוּא אָחוּ, הַשִּׁיר הוּא פַּעֲמוֹן עַל צַוָּארִי כְּאִלּוּ אֵינִי יוֹדַעַת שֶׁדְּבָרִים נִשְׁחָטִים, אֲבָל בְּתוֹךְ גּוּפִי יֶשְׁנָהּ סַכִּין כְּמוֹ עִנְבָּל, שִׁיר שֶׁאֵינִי שָׁרָה וְאֵינִי רוֹצָה בּוֹ. הָעוֹלָם הוּא אָחוּ רַךְ וְיָרֹק, אֲנִי הוֹלֶכֶת בּוֹ כְּאִלּוּ אֵינִי יוֹדַעַת אֲבָל כָּל צְעָדַי מְנַגְּנִים. "אֵיזֶה פֶּלֶא שֶׁאַחֲרֵי הַכֹּל, בְּסוֹפָם, / בְּנֵי אָדָם נֶחְרָזִים", כותבת אורין רוזנר בספרה החדש. במילים אלה היא מנסחת בבהירות את נטייתה לקרוא את המציאות ואת הזולת כפי שקוראים בשירה, ולהיעזר בשירה כדי לפרש אותם ולפעול אִתם ולצִדם. מחוות פואטיות משמשות את רוזנר כמצע לשיחה אינטימית עם הקרובים לה ביותר, וגם כנקודת מוצא לביקורת חברתית ופוליטית. במצלולו התמים של "פזמון ליקינתון", למשל, היא משתמשת כדי להיפרד מפסיכולוגית שאינה פנויה אליה עוד; באמצעות דמותה של ליידי מקבת היא עוסקת בסוגיה של הבאת ילדים לעולם הניצב על סף אסון אקלימי; ציטוט עגום מספר ילדים של נורית זרחי מוביל אותה למציאת עורק נסתר של אופטימיות ביחסי הורים-ילדים, ההו