״הפר ׳בועז׳ פרץ כהרגלו את המגדרת, והחל שועט בשבילי הקיבוץ, דורס כל מי שלא נחפז לסור מדרכו. ייתכן שהייתי גם אני נדרס תחת פרסותיו, אלמלא באותה עת ממש, יצאתי לאוויר העולם בבית החולים בטבריה״. זה קרה ב 1944- בקיבוץ גינוסר, שבו אני חי עד היום. הוריי, יהודית לבית ורלינסקי ואבשלום צורף, ירדו בשנת 1937 עם עוד כעשרים צעירים לבקעת גינוסר, מהמחנה הזמני במושבה מגדל והקימו בחשכת הליל את הצריפים הראשונים, תוך מאבק עם חברת פיק״א, בעלת הקרקע, ועם המרכז החקלאי של הסוכנות היהודית. מאבק, שהיה למורשת, לאורה גדלתי והתחנכתי בבקעה החמה, שצרבה בי את האהבה הבלתי מתפשרת לאדמת הסחף הכבדה, שבין ההר לאגם. רבים מסיפוריי שואבים את השראתם מאהבה זו. אמנון צורף הסיפורים בקובץ, שעלילותיהם נעות בין המקומי לאוניברסלי ובין ה׳אז׳ ל׳עכשיו׳, חושפים צדדים ורבדים שונים של העולם האנושי, ומייצגים מגוון רחב של נושאים, שכל אחד מהם מהווה פיסה בפסיפס הספרותי הססגוני וכובש־הלב שיוצר המחבר. דבורה חיץ עורכת הספר אמנון צורף הוא כלכלן. זהו ספרו הראשון.