אלכס וליהי - אני מניח את העט וקורא שוב את המשפטים שכתבתי כעת על הדפים המונחים לפניי. כך המליץ לי חבר לעשות, אחרי ששיתפתי אותו בהתמודדות עם בעייתי הקשה עם ליהי – להעלות את האירועים החשובים בחיי על הכתב. אני קורא ושואל היכן טעיתי. מהאופן שבו התגלגלו חיי וחיי בני משפחתי, אני מוכרח להסיק שנעשו טעויות. מאז שחזרתי ארצה להילחם על ליהי, לא פסקו האירועים הטראגיים הללו מלהטריד את מנוחתי. גם עכשיו, תוך כדי הקריאה, הכאב לא מרפה ואף מתעצם לנוכח הקשיים העומדים בפתח. מחר יתקיים דיון חשוב בבית המשפט לענייני משפחה בנוגע לבקשתי לקבל למשמורת את נכדתי. אני יודע שהרשויות תפשפשנה בעברי כדי לבסס את התנגדותן החריפה לבקשתי. גילי ה"מופלג", אני כבר בן שישים, והחורים הבעייתיים בהיסטוריית חיי, גורמים להם לומר לי שאני לא מתאים לגדל את הילדה הקטנה והעזובה. מוסדות המדינה איבדו כבר מזמן את המצפון ויתרה מזאת, גם את השפיות. איך יכול להיות שהם נותנים לבירוקרטיה האטומה לנהל מלחמה נגד סבא אוהב ונכדתו הצמאה לאהבתו?