נֵעוֹרָה אִשָּׁה וִיקוּם בְּעֵינֶיהָ, לוֹחֶשֶׁת סוֹדוֹת אֲדָמָה וְשָׁמַיִם וּפָרְשָׂה בְּשָׂרָהּ בְּתוֹכִי כְּמוֹ קֶרַע, וַתְּכַס עַל כָּל רִיק כְּמוֹ שַׁעַר. כֹּה שָׁכְבָה פְּעוּרָה, צוֹפִיָּה וְסוֹפֶגֶת, וְאֹפֶל פָּנֶיהָ אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת שֶׁכֻּלָּהּ רַק צָפוֹן וְאֵין לָהּ הוֹפְכִין. נֵעוֹרָה אִשָּׁה וּתְהוֹם כָּל שִׁירֶיהָ, וּשְׂפָתֶיהָ צְמֵאוֹת כָּל צָמָא; מְעַרְבֹּלֶת סוּפָה פְּעוּרָה וְסוֹחֶפֶת, אֵלֶיהָ כָּל שַׁחַק קָרַס לְאֵין קֵץ, וּכְדִמְדּוּמִים אֶל פִּי לַיִל נִבְלְעוּ עוֹלָמוֹת בָּהּ בְּתֹהוּ הַהֵד הַגָּדוֹל. וְרַק חֹשֶךְ הָיָה עַל פִּי הַתְּהוֹם, וְרוּחַ עַל פְּנֵי הָאַיִן, וְאַיִן הָיְתָה הָאִשָּׁה, וְהָרוּחַ הָיְתָה הֵרָיוֹן. צמא, ספר השירה ה-14 של אמיר אור, מדבר ברובו מפי פרסונות נשיות וחוקר פנים שונות של הנשי. זהו משל קיומי המגולל את סיפור הנשמה; לאחר שניתקה ממקורה, מושא ערגתה, היא עושה את דרכה בחזרה אליו בגן השבילים המתפצלים של החיים. בזו אחר זו מתגלות הדמויות שבשירים כגלגולי חייה של הנשמה הצמאה, המבקשת לשוב ולהתאחד עם אהובה, באינספור דרכים של תעייה וריחוק, געגוע, תשוקה