מי מפחד מ"קפה מוות"? מדי כמה שבועות לאחר השקיעה נפגשים ארבעה־עשר איש ואישה כדי לשתות קפה ולדבר על מוות. זאת לא התחלה של רומן בדיוני אפל כי אם תיאור של מפגשים אמיתיים בהחלט שהתקיימו בביתה של הפרופסור עמיה ליבליך כדי לשוחח בצוותא על הטאבו הגדול האחרון של החברה המערבית: המוות הבלתי נמנע של כל אחד ואחת מאיתנו. מפגשי־שיח קבוצתיים תחת הכותרת "קפה מוות" מלבלבים ברחבי העולם זה כעשור. לאחר שהתוודעה לרעיון אימצה אותו עמיה ליבליך מיד: כן לדבר על המוות, כן להתריס כנגד חשאיותו, אולי אפילו להגיע ליחסים נינוחים איתו. היא פירסמה הזמנה לקבוצת "קפה מוות" בביתה, הוצפה בעשרות פניות – אנשים משלל גילים, מקצועות, תחומי עניין ונסיבות חיים – ועד מהרה יצאו המפגשים לדרך. קפה מוות מתעד סדרת מפגשים כאלה, שמרביתה נערכה במהלך שנת 2016: קבוצה של נשים וגברים שיצאו למסע נפשי משותף, עמוק וסוער, שהתרחש בתוך חדר אחד; מסע של שנה שהוקלט ותומלל, ושבמהלכו שיתפו המשתתפים זה את זה – ובעיקר את עצמם – במחשבותיהם על המוות ועל משמעויותיו. איננו מכירים את המוות, איש לא חזר ממנו כדי לספר עליו; החברה המערבית הרחיקה אותו אל בתי החולים ואל המוסדות הסיעודיים, והקסם האופף אותו דומה בעוצמתו לפחד שהוא מעורר. השיחות המעמיקות והכנות, המצחיקות והעצובות המכונסות בספר זה מזכירות לנו כי המוּדעוּת למוות יכולה גם לחדד את החיים, להעצים את יופיים ואת ערכם, ובעצם ללמד אותנו כיצד לחיות. עמיה ליבליך, כיום נשיאת המכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה, היא מן המרתקים והחשובים שבחוקרי הפסיכולוגיה של החברה הישראלית. עבודותיה של ליבליך, שחתומה על שורה של ספרים ייחודיים על קהילות ישראליות ועל תופעות בחברה הישראלית, מעוררות לאורך שנים עניין רב בקרב קהל הקוראים וזיכו אותה בפרסים, לרבות פרס בהט שבו זכתה פעמיים.

מי מפחד מ"קפה מוות"? מדי כמה שבועות לאחר השקיעה נפגשים ארבעה־עשר איש ואישה כדי לשתות קפה ולדבר על מוות. זאת לא התחלה של רומן בדיוני אפל כי אם תיאור של מפגשים אמיתיים בהחלט שהתקיימו בביתה של הפרופסור עמיה ליבליך כדי לשוחח בצוותא על הטאבו הגדול האחרון של החברה המערבית: המוות הבלתי נמנע של כל אחד ואחת מאיתנו. מפגשי־שיח קבוצתיים תחת הכותרת "קפה מוות" מלבלבים ברחבי העולם זה כעשור. לאחר שהתוודעה לרעיון אימצה אותו עמיה ליבליך מיד: כן לדבר על המוות, כן להתריס כנגד חשאיותו, אולי אפילו להגיע ליחסים נינוחים איתו. היא פירסמה הזמנה לקבוצת "קפה מוות" בביתה, הוצפה בעשרות פניות – אנשים משלל גילים, מקצועות, תחומי עניין ונסיבות חיים – ועד מהרה יצאו המפגשים לדרך. קפה מוות מתעד סדרת מפגשים כאלה, שמרביתה נערכה במהלך שנת 2016: קבוצה של נשים וגברים שיצאו למסע נפשי משותף, עמוק וסוער, שהתרחש בתוך חדר אחד; מסע של שנה שהוקלט ותומלל, ושבמהלכו שיתפו המשתתפים זה את זה – ובעיקר את עצמם – במחשבותיהם על המוות ועל משמעויותיו. איננו מכירים את המוות, איש לא חזר ממנו כדי לספר עליו; החברה המערבית הרחיקה אותו אל בתי החולים ואל המוסדות הסיעודיים, והקסם האופף אותו דומה בעוצמתו לפחד שהוא מעורר. השיחות המעמיקות והכנות, המצחיקות והעצובות המכונסות בספר זה מזכירות לנו כי המוּדעוּת למוות יכולה גם לחדד את החיים, להעצים את יופיים ואת ערכם, ובעצם ללמד אותנו כיצד לחיות. עמיה ליבליך, כיום נשיאת המכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה, היא מן המרתקים והחשובים שבחוקרי הפסיכולוגיה של החברה הישראלית. עבודותיה של ליבליך, שחתומה על שורה של ספרים ייחודיים על קהילות ישראליות ועל תופעות בחברה הישראלית, מעוררות לאורך שנים עניין רב בקרב קהל הקוראים וזיכו אותה בפרסים, לרבות פרס בהט שבו זכתה פעמיים.