רבי יוחנן וריש לקיש, שתי דמויות אפופות הוד קדומים, שסיעור המוחות ביניהם יצר את החברותא המפורסמת ביותר בארץ ישראל של ימי התלמוד, החברותא שהנפיקה 355 מחלוקות – חלקן סוערות ביותר – שהאחרונה שבהם הסתיימה בלא פחות ממוות של שניהם. (ראו עמוד 457 בפרק “אגדות רבי יוחנן וריש-לקיש” בתוך הספר). יחד עם היותם לחברותא הם היו גם גיסים (ריש-לקיש נישא לאחותו של רבי יוחנן) עובדה שהוסיפה כנראה “דלק” משפחתי למרקם היחסים הסוערים ביניהם גם בלאו הכי. רבי יוחנן שנא את בבל ואת הבבלים. נכון! זה לא כתוב בפירוש בשום מקום, אבל זה משתקף מבעד לעשרות מחלוקות, אגדות ומימרות המפוזרות ב”ים-התלמוד”. ריש-לקיש היה איש “צבעוני” ונועז, (שהיה מסוגל לפעמים להשתטח על כרסו הענקית מעל רצפת בית המדרש ולצווח את דעתו בסוגיה הנידונה) וצבעוניותו זו באה לידי ביטוי בבירור מבעד לעשרות מחלוקות, אגדות ומימרות. לרבי יוחנן היתה “חולשה” לבגדים והוא הוא זה שקבע: “כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה”! ויחסו המיוחד לבגדים גם-כן משתקף שוב ושוב בעוד ועוד מחלוקות אגדות ומימרות. כאן תקראו ותלמדו על רבי יוחנן וריש-לקיש גם את מה שלא נודע עליהם עד עתה, ואפילו אם אתם נמנים על חובשי ספסלי בית המדרש. “רבי יוחנן וריש-לקיש” הוא הספר השלישי בסדרה של הרב פרנק העוסקת באפיונם של אמוראי בבל וארץ-ישראל.