אֻמָּה עֲיֵפָה מִמַּשָּׂא הַשָּׁנִים, נוֹלְדָה בִּסְעָרָה לִהְיוֹת עַם סְגֻלָּה. הַיּוֹם אֻמָּה רְגִילָה. מעטים המשוררים כדוגמת אריה טרינקר שמשכילים לשלב בשירתם את הממד הטראגי עם היומיומי, את השבור עם השלם. שירתו של טרינקר מצליחה בכל זאת. בספרו החדש, שנייה אחת רודפת אחריי כבר חמישים שנה, הוא מציב בפנינו שירה צלולה, שירה שבונה גשר בין העולמות – בין "אז" ל"היום", בין "שם" ל"כאן" ובין "אני" ל"לא אני" – שירה שמצד אחד מביטה אל עין הזוועה, אימת המלחמה, לתוך "לוֹעַ תּוֹתָח טַנְק"; ובו בזמן גם נחלצת מתוך המוות אל הפיוטי – מביטה "בְּלַיְלָה בָּהִיר" אל "יָרֵחַ שֶׁל כֶּסֶף", רואה "יָרֵחַ כָּתֹם עַל גִּבְעָה חִוֶּרֶת מַפְצִיעַ לְאַט אֶל הַשֶּׁקֶט" ומקוננת מרה כאשר אינה שומעת עוד "מַנְגִּינוֹת בֶּעָלִים". במילים אחרות, שירה המלמדת אותנו לחוש את הפיוטי ביומיום, את היפה שבנורא, ובאופן עמוק: את החיים לצד המוות. אך בכך אין די. בספר זה, טרינקר מוליך אותנו מן העבר אל ההווה, אל מועקת הימים הללו, קיץ 2023, ימים בהם המדינה עוברת מהפך גדול – ובשירים נמצא לכך הד גדול. כמי שמלווה את שירתו של טרינקר קרוב לעשור, הספר הזה הינו תמצית כוחו הספרותי. הכאב, הזעם, הייאוש ומעט האירוניה המצויים בכתיבתו, הופכים בספר זה לצליל אחד, לאקורד חזק וכהה, ממנו טווים מלחינים את הסימפוניות הגדולות של זמנן. מי ייתן ואותה שנייה תניח לו אחרי 50 שנה. אך גם אם לאו, את השנייה הזאת כדאי לשמוע. יש לה מה לומר. יקיר בן־משה