שרית גרדוול
5עולם חדש מופלא/ אלדוס האקסלי החיסרון והיתרון של ספרה הנפלא של נועה מנהיים "הרשת הספרותית" הוא שהוא גורם לך לנטוש אותו ולרוץ לקרוא את כל הספרים שהיא כותבת עליהם. לכן זו לא סקירה על הספר המענג הנ"ל אשר עוד בוא תבוא, אלא על ספר אחר שהוזכר בפרק על מחבר פרנהייט 451 - ריי ברדבורי. מן הראוי שהייתי רצה לקרוא את פרנהייט 451, אבל למרות שעבר זמן רב מאז הקריאה, חרות בזכרוני הסוף בצורה מאוד מוחשית. את "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי כנראה עוד לא קראתי למרות שהוא קיים בספריה הבתית ואני חושדת שהובא לשם על ידי החצי השני שלי. על מה הספר הזה? בעולם עתידני יציבות ויעילות החברה הוא העיקר ועל כן כל דבר שעלול לערער אותה מהונדס החוצה ע"י התערבות חיצונית ומכוונת החל מיצירת העוברים במבחנות, התנייה ועידוד לתפקידם העתידי עוד בשלב ההתפתחות "הרחמית" בטכנולוגיה מתקדמת, ממשיך בהתניות ניאו פבלוביות בגיל הילדות עד לחלוקה מעמדית שבה כל פרט מאושר להיות במעמד בו הוא נמצא ובעבודה הניתנה לו. לאחר שעות העבודה מסמאת החברה את פרטיה בלחם ושעשועים, סיפוק החושים והתשוקות באמצעי "מגעון" מעין קולנוע התוקף את החושים כולם, חיי מין חופשיים ועידוד לכמה שיותר פרטנרים שונים (על מנת לא לפתח רגש או מערכת יחסים, אם כל הצרות, אגב- "אם" היא אם כל הצרות כפי שמוכיחים לנו אחר כך) וכאשר אף אחד מאלה לא מצליח לשכך איזו שהיא תחושה לא נעימה, יש את "סומא" סם השולח אותך למחוזות אחרים ללא תופעות לוואי (אלא אם אתה מגזים בכמויות). גיבורי הסיפור הם דווקא השונים בתוך התבניות שנוצרו מראש: ברנרד ממעמד האלפא שהשמועה אומרת שהכניסו אלכוהול בעודו עובר ולכן אינו גבוה מספיק וכתוצאה מכך חסר ביטחון, חסר סבלנות ורווי חרדות מפני הבדידות והשונות שלו. לנינה, ממעמד בתא, עובדת חרוצה ויפייפיה אשר לה יחסי מין עם גברים שונים ורבים המוצאים אותה מושכת וקפיצית, ואשר הקשר עם ברנרד, הביקור בשמורת הפראים וההכרות עם הפרא ג'והן מערערים את עולמה הרגשי. ג'והן, בן לעובדת בתא שנכנסה בטעות להריון וננטשה בשמורת פראים, אשר גדל שם בשונות בולטת לאחרים, משתוקק להשתייך אך סובל מדחייה חברתית סביב התנהגות אימו שאינה מותאמת לחברה בה נולד וצבע עורו. דמות אחרונה שאמנם לא מופיעה הרבה, אלא בעיקר בסוף זה המנהל הראשי, מוסטפא מונד, אשר מתוך תפקידו כצנזור חווה את הבדידות באופן אחר, הוא אינטלקטואל המעריך את האומנות והמדע אך בוחר באידיאולוגיה החברתית ועל כן עוזר בהנדסתה ובהחרמת כל דבר העלול לערער אותה. בספר דמויות מעניינות נוספות, אבל אעצור כאן. המפגש בין הדמויות הללו מוביל לערעור האמת כפי שמושמעת לפרטים החל מהיותם עוברים, למעקב אחרי החוויות והבחירות שלהם ולדיון פילוסופי על דרך החיים הראויה לו לאדם (חיי אושר ושפיון ללא מחלות לעומת בחירה חופשית וחירות). מבנה החברה מושפע מחזונו הפוליטי של אפלטון של מבנה מעמדות היררכי והשבחת הגזע. והחשוב ביותר בעיני, הוא כתוב באופן סאטירי כל כך שאינך יכול שלא לחייך או לגחך אל המציאות המשתקפת מהספר על אף הזוועה המתוארת שם, בכך האקסלי מצליח להנדס אותנו הקוראים בהתנייה אומנותית נפלאה שאותה הוא מבקר. גם בספר קיימת דמות "כותב מהנדס" שאולי היא דמותו שלו, בשם הלמהולץ, אשר גם הוא שונה ובודד, אך באופן אחר, הוא טוב מאוד בעבודתו אבל מודע לאיזה חוסר שהוא משתוקק אליו אך אינו יודע מהו. הוא חברו לסוד של ברנרד וידיד נפש לג'והן הפרא. לא אתיימר לומר שיש לי דבר לחדש על ספר קנוני זה. חווית הקריאה הייתה ממילא מוקפת הן בדבריה של מנהיים, בהקדמה לספר שנכתבה ע"י מרגרט אטווד ובסוף דבר שנכתב על ידי המחבר עצמו (!) מספר שנים לאחר יציאת הספר, כך שהעמקה אל תוך הפילוסופיה האוטופית/דיסאוטופית מוזמנת לכם יחד עם העותק עצמו. הדבר היחיד שאוכל לכתוב בסקירה זו הוא החוויה האישית שלי. מתרגם מהדורה זו, מאיר ויזלטיר, מעיר לאחר ההקדמה ולפני שהספר מתחיל (כמה כתרים וקישוטים וכמה מגיע לו לספר!) כי עלינו לזכור כי מדובר בספר עתידני שנכתב בשנת 1932, כך שיתכן שהמציאות שלנו הדביקה את העולם המדומיין. אך לא הטכנולוגיה או האידיאולוגיה או הפילוסופיה המיוצגות בספר הן המפריעות את חווית הקריאה בעיני כמו הייצוג הנשי. דווקא הסופר באמצעות ברנרד מבקר את המבט הגברי על לנינה היפה, השימוש בה והיחס שהיא מקבלת (ואף רואה עצמה ככה) כבשר ממש. המיניות החופשית המוצגת בסיפור מתוארת כי כולם שייכים לכולם, עם זאת, הנשים הן אלו הנחשקות או חושקות ולאו דווקא הגוף הגברי. הן לא אלו שטופחות על ישבן הגברים שסביבן ואין הגברים מיומנים או נדרשים לאומנות הפיתוי. המיניות מתחילה ונגמרת בצורך הגברי ונענית בצייתנות הנשית. כמובן שלא הוגן לשפוט יצירה מהעבר לפי אמות המידה של היום, אבל אני חושבת שיש לזהות אותה ולהכיר בה. למשל, אחד הסרטים האהובים עלי והאב טיפוס של הקומדיות הרומנטיות, הוא "ארוחת בוקר בטיפני" שנכתב ע"י טרומן קפוטה (אמנם לחברתו מרלין מונרו) ומככבת בו אחת השחקניות האהובות עלי: אודרי הפבורן, שנבצר ממני פיזיולוגית לנסות להדמות לה, אבל היא עדיין נפלאה. בסרט זה יש את דמות השכן מר יוניאשי, אומן יפני שהיא מעירה כל הזמן כשהיא שוכחת את המפתחות לבניין. מר יוניאשי משוחק על ידי אדם לבן – מיקי רוני. "השחרת הפנים" הזאת לא עוברת את מבחן הזמן וכשהקרנתי לילדים שלי בגאווה את הסרט, ייצוג לקוי זה צרם והרחיק אותם באותו הרגע. מלבד הייצוג הנשי של לנינה והתפקיד הנשי ביחסי המין החופשיים, כל השאר עבד להפליא והציג עולם חדש ומופלא, עם קריצה והרבה מאוד רפרנסים בעיקר לשייקספיר אבל גם בין היתר לקרל מרקס שטבע את המושג "אופיום להמונים" ומוסטפא אומר באופן די ברור בדיון הפילוסופי שלו עם הפרא לקראת סוף הספר, כי הסומא היא כמו נצרות, רק בלי דמעות. הספר עשיר מאוד גם בחלקים הפסיכולוגים של הנפש (הרי אי אפשר לבצע התנייה ללא למידה של הפסיכולוגיה של האדם) וברנרד הרופס עובד בתחום זה. הספר רווי מחשבות וייצוגים של נושאים שונים. הבולטים מהם והמרתקים בעיני היה נושא ההורות ובפרט האמא, אשר בעולם החדש והמופלא, נחשבת מילת תועבה של ממש והאם של הפרא אכן מגשימה את כל חרדות המתבוננים בה, היא שמנה וחולנית, שיכורה ומוכה ועלובה כל כך. לא רק זאת, החוויה של ג'והן, הנקרא הפרא, בחיי אימו פצעו אותו אנושות פסיכולוגית ולמרות רצונו היוקד להיות חופשי הוא בוחר באומללות, בורח מהאושר כמו ממחלה ומנסה לפצות תמיד את האם האומללה שסבל איתה. קיימת שם מורכבות הרבה יותר משמעותית, אבל לא אלאה אתכם, כיוון שקטונתי מלנתח את הספר הזה שהוא ללא ספק ולא אני אמרתי, יצירת מופת (כמעט) אל זמנית. הרעיון כי מורכבות נפשית, תשוקות, כאב מתחיל מאותה מערכת יחסים מוקדמת אינו חדש ועליו נשען האקסלי בעולמו המדומיין המוציא את האימהות, ההורות והמשפחה מהמשוואה. אני תוהה לעצמי כמה אנשים סובלים יקראו ספר זה ויתהו לעצמם האם לא היו מעדיפים את החיים היעילים, היציבים והמאושרים שהוא מציע. תמה נוספת שהתחברתי אליה היא השונות. היא חוזרת אצל הדמויות הראשיות ונושאת איתה את עול הבדידות והאומללות. בחיים בהם החברה היא העיקר (בין אם בציוויליזציה או בחברה הפראית) להיות שונה בהכרח הופך אותך לאומלל. גם בעולמינו שלנו, למרות האינדיבידואליזם הבולט מאוד, עדיין קיימות אוכלוסיות שונות הנושאות באומללות זו, לא לשווא ידוע כי קהילת הטרנסים היא קהילה בה אחוז ההתאבדויות הוא הגבוה ביותר. הרבה ספרים משקפים את חווית השונות ומאפשרים לקוראים הסובלים מדחיה או ניכור מעין הזדהות ותחושת שייכות. לא כך בספרו של האקסלי. למרות ההומור הרב, השונים נפלטים מהחברה (אם כי מסתבר לא למקום רע בכלל, חברה אחרת שהספר אינו מתייחס או מרחיב עליה אלא רומז על ניסוי שקרה כאשר ניסו לאכלס אי בחברת מעמד אלפא בלבד). ספר זה אינו נועד לנחמה אלא לחשיבה, להכרה, לשעשוע וביקורת ולניסיון להחזיר אותנו להתבונן על החברה בה אנחנו חיים ולמצוא את השוני והדמיון (שלום לך צרכנות קפיטליסטית). שוב, הוא ספר נפלא ואני ממליצה לקרוא אותו, וכמובן את הרשת הספרותית שההתקדמות בה, אני מכירה כעת, תהיה רצופת הפסקות. אומר שאחד הדברים שחשבתי כשסיימתי אותו היה שנחמד לדמיין עתיד, לא משנה איזה, במציאות שלנו שבה אני לפחות, מרגישה שאני חיה מיום ליום, מנסה למצוא תקווה אבל מפחדת להסתכל לעתיד בעיניים.
