הספר מתאר את עולם היתמות והשכול הישראלי מנקודת מבטה של דנה, ילדה בת שש, בת יחידה להורים גרושים שאביה נפטר במהלך שירות המילואים ואת החיים בצל התווית "יתומת צה"ל" שהוצמדה לה מרגע הפטירה. את המשא הנפשי, המשפחתי, הלאומי ובמיוחד האישי הכבד של התווית אותה נשאה לאורך ילדותה, נעוריה ובגרותה ואת הרגע בה החליטה לעצור לרגע, להניח את המשא לצידה ולהציץ בזהירות לתוכו פנימה. הספר מציג את ההשפעה האמיתית של השכול, לא זו המדוברת בימי הזיכרון הממלכתיים והיא אישית פרטית ונוכחת כל כך. זהו ספרה הראשון של דנה לביא.