יש דברים שהיסטוריונים לא יכולים לדעת. הם לא היו שם, והפרוטוקולים לא מספרים את כל הסיפור. יש דברים שעיתונאים לא יכולים לדעת. גם הם לא היו שם, הם ניזונים מרכילות, מחצאי הדלפות, ממקורות שיש להם אינטרסים. יש דברים שרק מי שהיה שם יכול לדעת. רק מי שהיה והקפיד לתעד כדי לזכור הכול. יש דברים שגם אתם תדעו רק אם מי שהיה שם, וראה ותיעד, מחליט פתאום לספר. ולא סתם לספר. הוא צריך לספר בלי למרוח איפור, בלי לעטות מסכה, בלי לרקוח ספין, בלי לנהל מאבק על קרדיט, בלי לנסות להיראות חכם בדיעבד, בלי לשרת אג’נדה. זה מה שעושה כאן אבי גיל. כמה פשוט. כמה נדיר. הוא היה. הוא תיעד. עכשיו החליט לספר בלי להסתיר. את הטוב והרע, את הנשגב והנלעג, את החשוב והמשעשע. ממילא, בנוסחת פרס הוא יעביר אתכם חוויה מרתקת. הנה אתם, הקוראים, הופכים לזבוב על הקיר במשרד של שר החוץ, או מאזינים מאחורי הדלת של ראש הממשלה, או מתחבאים מאחורי וילון במשרד של הנשיא. שומעים את הצחוקים, את העלבונות, את הלחישות, את הקללות. נפעמים מהחזון הגדול, מזהים את השקרים הקטנים, מתפעלים מהתחמנות הערמומית. הנה הטבח, הנה הפרודוקטים, הנה התבלינים. הנה התבשיל המדיני והפוליטי שעל האש. אפשר לראות הרבה בכמעט שלושים שנה קרוב־קרוב לשמעון פרס. את המהלכים שהובילו לאוסלו, את הקרבות עם רבין, את השלום עם ירדן, את החיבה לשרון, את המזרח התיכון החדש, את התרגיל המסריח, את הסנטר הלא מגולח של ערפאת, את הסנטר המגולח של חבורת הבלייזרים. הנה הזדמנות נדירה להבין איך עובד מנהיג. איך חושב הטבח, איך עובד המטבח, איך מתערבבים המרכיבים, איך נרקחת הארוחה שקובעת את עתידכם. אולי תאהבו את התבשיל, ואולי פחות. בלי לטעום לא תדעו.