"ברגע שיצאתי מהדלת נחת עליי מין שקט כזה. ידעתי: אני חוזר לכאן בריא ושלם. אמרתי לעצמי: לא משנה מה יקרה, אליי הביתה הם לא יגיעו." "פעלתי מתוך חשבון פשוט, למי הכי פחות יכאב. זה היה משפט שלמה כזה. עשיתי 'סדר מוות'. זה נשמע נורא, אבל סידרתי אותנו אחד אחרי השני בממ"ד הקטן במחשבה — מי ייהרג קודם." "פתאום רכב מקבל טיל אר־פי־ג'י ישר לתוכו. הרכב עף באוויר, מתפוצץ, עם האנשים בפנים והכל. באותו רגע אני מכבה את האוטו, תופס את נועה, מושך אותה ביד, מוציא אותה, מסתכל על השעה, מאד מוקדם, שבע וקצת, מחפש את השמש ורואה שהיא יחסית נמוכה, שלא עלתה יותר מדי, מבין ששם זה מזרח, עזה זה במערב. מתחיל לרוץ לכיוון השמש." שבת, שבעה באוקטובר מאגד יותר מחמישים עדויות שנאספו ונערכו בידי משוררים ומשוררות, סופרים וסופרות, יוצרים ויוצרות מתחומי הספר והתיאטרון, כחלק מפרויקט העוטף במילים. הספר משרטט תמונה אישית אך רחבת מבט, כואבת ומפוכחת, של אירועי השבת השחורה, לאורכו ולרוחבו של עוטף עזה וגם מחוצה לו. העדויות חושפות, בגוף ראשון ובאופן בלתי אמצעי, את סיפורם של נשים, גברים וילדים, לכודים בממ"ד לבד או עם משפחה, נלחמים באומץ בכיתות הכוננות, שורדים ונאבקים ברחובות אופקים ושדרות, נָסים משדה הקטל של המסיבה ברֵעים, נחלצים תחת אש בבארי, נחלצים לסיוע בביר הדאג', ומטפלים במסירות על אמבולנסים ובבית החולים סורוקה. העדויות טוות מול עינינו סיפור שלא ניתן להכחישו או לעמעמו, סיפור קשה, לא ייאמן במובנים רבים; אבל הן גם מתארות את סיפורה של הרוח האנושית הגדולה, שלא ניתן להכניעה.