אלה הם מכתבים אישיים, מרגשים ויוצאי דופן, של בת לאמה היקרה מכול. ראשיתם ביום השביעי למותה של האם, ועל כן התכתבות היא בהכרח חד-סטרית. בד בבד עם זעקת הלב הדואב והגעגועים האינסופיים, נחשפים הקשרים ההדוקים שבין השתיים, דמותה של האם האהובה, כישרונותיה המגוונים, פיסות מחייה הלא קלים, מלאי אתגרים ויצירתיות. תוך כדי הכתיבה נחשפת גם הבת בעצמה, באופן הבעתה הכן, הספונטני, ושבו-זמנית אינו נעדר ריסון עצמי, בהעלאת מראות וניחוחות מילדותה המאושרת בברית המועצות, בסיפור האירועים והעיכובים בדרכה של המשפחה לישראל, ובתיאור קשיי ההסתגלות בשנים הראשונות בארץ. מאוחר יותר, תהווה האמנות עבור השתיים מפלט ומוצא לביטוי עצמי. אזכור ביקורים משותפים במוזיאונים (רובם בפריז), משחזר חוויות מלבבות ומעשירות. ואף על פי שגם דפים אלה אינם נטולי נוסטלגיה, הם מפתיעים בהבזקי אור מפיגי עננות ומרחיבי דעת. בהמשך, ברגש עמוק שאינו מאפיל על בקיאותה באמנות הפלסטית, הבת משתפת את הקוראים בהתבוננות ביצירות אמה, העיזבון הערכי והייחודי שהותירה. כמאה צילומים של פסליה וציוריה משתלבים בהתכתבות מרגשת זאת ומעניקים למכלול נופך מאיר עיניים ונוגע ללב. סופי רחלנקו לימדה במשך 34 שנים צרפתית ותולדות האמנות, כתבה ופרסמה בצרפתית. הציגה שש תערוכות יחיד של אקוורלים וקולאז’ים בארץ ובצרפת. זהו ספרה הראשון בעברית.