אדם סילברה

טריגרים וכ'ו לשיקולכם: דיבור מינורי על מין (אוננות, ממש בתחילת הספר במשפט אחד), יש תיאור של מכות לדמות, יש יריות של אקדח, יש דמות ביסקסואלית, יש דמות הומוסקסואלית, ואם שם הספר לא אמר שום דבר אז יש דיבור רחב מאוד על נושא המוות – החל מאובדן הורים ואחות, וכלה בתמה שמלווה את כל הספר הזה. בשבילי הטריגר הגדול הייתה סצנת התרדמת של אבא של מתיאו – על כך אכתוב בנפרד. התחלנו כך... ""כולנו כאן בחבר האחרון בע"מ מצטערים על האובדן שלך. אנחנו שולחים את תנחומינו לאנשים שאוהבים אותך ולאלו שלעולם לא יפגשו אותך. אנחנו מקווים שתמצא/י חבר חדש ובעל ערך לבלות איתו את השעות האחרונות שלך. לקבלת התוצאות הטובות ביותר, יש למלא את הפרופיל."פחות או יותר כך מתיאו טורז מקבל את השיחה שאף אחד לא רוצה לקבל. מתיאו טורז הוא בן 17 עם אבא המאושפז בבית חולים עקב (כנראה) תאונה שבעקבותיה שקע בתרדמת. הוא מקבל הודעה שלפיו הוא עומד למות ב24 השעות הקרובות. אני מנתק את השיחה. זה לא מנומס, אני יודע. אני יודע. אבל אני לא מסוגל להקשיב למישהי שמספרת לי איזה יום מלחיץ עבר עליה, כשאני עלול ליפול ולמות בשעה הקרובה או אפילו בעשר הדקות הקרובות: אני יכול להיחנק מסוכרייה נגד שיעול; אני יכול לצאת מהדירה כדי לעשות עם עצמי משהו וליפול במדרגות ולשבור את המפרקת עוד לפני שאגיע החוצה בכלל; מישהו יכול לפרוץ לפה ולרצוח אותי. הדבר היחיד שאני יכול לשלול בוודאות מלאה הוא שאמות מזקנה.כך מתיאו הצעיר מסכם את השיחה של שירות תחזית המוות (שאשתמש בקיצור של ת"מ לאורך כל הסקירה.) בעולם של מתיאו – ת"מ פירושו שכל אדם מקבל שיחה שלפיו הוא ימות ב24 השעות הקרובות. מאותו הרגע, האדם הזה הופך להבא בתור– זה שעומד למות ויש לו כל מיני הקלות- הנחות בארוחות, נסיעות אחרונות וכיוצ"ב. מתיאו מחליט לצאת מהקופסא של עצמו ומוריד אפליקציה מעניינת בשם החבר האחרון. אחרי כמה וכמה ניסיונות מתיאו מגיע במקרה אל רופוס. רופוס בדיוק עסוק בלהכות את פק. נסיבות הגורל מביאות את ת"מ להתקשר אל רופוס בדיוק כשהוא באמצע מרתון המכות שהוא נותן לפק. לאחר שרופוס נאלץ לענות לשיחה – הוא מתבשר במותו הקרב (הכמה לא מפתיע.) ולאחר מכן הוא חוזר למה שהוא מכנה בית. מפה לשם אותו פק מביא לכך שהמשטרה מגיעה לביתו של רופוס והוא נאלץ להימלט. בהחלטה לא שגרתית מצדו הוא מחליט לא להיות לבד ו.... ובכן. להוריד את החבר האחרון וכך הוא ומתיאו נפגשים. לאורך הספר הממוסגר במסגרת זמן של 24 שעות מרגע הגילוי (מ00:00 בלילה עד 00:00 בלילה שלמוחרת) אנחנו מלווים מספר דמויות בעולם המקביל לעולם הזה ומגלים שכל מה שהחלטנו – משפיע הלאה. על מה אני מדבר? תיאלצו לקרוא כדי להבין את זה. מערכת היחסים של מתיאו ורופוס היא זו שתקדם את העלילה העיקרית, ואנחנו נראה כמה סצינות מאוד מרגשות ומאוד חכמות מהחיים. כמו השיחה של מתיאו עם עצמו לפני שרופוס נכנס לחייו. "האדם מספר אחת שהכי אתגעגע אליו הוא מתיאו של העתיד, שאולי הצליח להשתחרר ולחיות. ""אני חושב שיצירת קשר עם חבר אחרון יכולה לעשות לי טוב. אבל אני לא יודע מה עצוב יותר — למות לבד או למות בחברת מישהו שלא רק שהוא חסר משמעות בשבילך, אלא שגם כנראה לא ממש אכפת לו ממך."חשבנו כך.... הספר הוא קודם כל מראה לנו שני דברים – הגיבור העיקרי של הסיפור הזה הם לא הנערים שלנו בניגוד למה שחשבנו. הגיבור הוא המוות, ואילו האנטיגוניסט של הסיפור הוא החיים. לאורך כל הספר ברור לכולם שהם עומדים למות. והם מפחדים מהשיחה הזו של ת"מ. אז כשהשיחה מגיעה רופוס ומתיאו מחליטים שניהם לחוות את היום הסוף שלהם ביחד ולעשות דברים שלא בהכרח היו עושים כשהיו בחיים. רצף אירועים גורם לדמויות להאיר בצורה מאוד יפה על העולם הזה ובעיקר על רופוס ומתיאו. אני מאוד אהבתי את העובדה שהאחד משתנה והשני משנה אותו אבל מקפיד להשאיר אותו במקום. והכימיה ביניהם הייתה מאוד יפה. הסצנה שבו מתיאו הולך לבקר את אביו בבית החולים החזירה אותי בפלאשבאק מאוד אכזרי לתקופה שבה אמי ז"ל הייתה בקומה והיא נפטרה. זה טריגר שמאוד הפתיע והעציב אותי אבל הייתי מוכן לזה. זה ספר על מוות, וככזה – יש למוות כל מיני צורות משלו. יש למות בצורה רגועה ויש למות במוות אכזרי. ומי כמונו, הישראלים, שיודעים היטב מה זה למות בצורה אכזרית. אני כמובן מדבר על הפיגועים עצמם. מבחינת הכתיבה, חשבתי שהיו שתי דמויות מיותרות אבל כאשר הגעתי לנספחים בסוף הספר – הופתעתי ונדהמתי להבין עד כמה שהן היו חשובות ואיך התכנון של הכתיבה הובילה לכך שהם ייפגשו וימותו בסוף. הסופר גם מסביר את הכותרת של הספר בנספח. היטיב לומר – כולנו נמות בסוף. ולעזאזל עם זה. היו דברים ומחשבות שנאמרו על ידי מתיאו ורופוס לאורך כל הספר והתחברתי אליהן. העלילה אולי עלילה פשוטה אבל היא הזכירה לי מבנה של מחזה יוונית – 24 שעות, (כמעט) אותו מקום, אותן דמויות. אבל עם זאת, כשהעולם מעוצב היטב, הסיפור כתוב היטב, והדמויות נותנות תחושה כאילו אנחנו מכירים אותן אף על פי שפתחנו בעמוד 5 – זה אומר הרבה. מתיאו או מתאו? עברית שפה קשה אחת הדברים שהיו לי הקושי איתם זה השם של מתיאו. אני לא אוהב את הצליל של י'. אני חושב שהוא מיותר. אני חושב שהיה צריך מתאו. אבל מה לעשות, המתרגמת בחרה בשבילי. אני בחרתי להתעלם ולקרוא לו מתאו בראש כל הסיפור. בסקירה עצמה קראתי לו מתיאו אבל בחייאת. אם הוורד אפילו מסמן את השם מתיאו עם שגיאת כתיב באדום מקווקו זה אומר הכול. התעלפתי. אני מאוד אוהב את הנושא של המוות. לא סתם נולדתי ב־1 בנובמבר – יום המתים של מקסיקו. אני מתחבר למתים. אני מתחבר לכל הרעיון המדהים שיש לי זמן מוגבל ביותר ללוות דמות א' מנקודה א' עד ב'. האם אהבתי את סוף המסע? לא. אבל אני בכוונה לא מדבר על זה. מבחינתי, כל החוויה וכל ההנאה שצברתי בדרך מחוויות פשוטות כמו סתם לאכול ארוחת בוקר או סתם לבקר ידידה יקרה כל הרעיון של הפרידה מהחברים, מהמשפחה וכ'ו – לא קורה הרבה שזוכים להיפרד מאנשים בצורה כל כך רשמית. כשמתים בתאונה דרכים אפילו אין הזדמנות להיפרד. כשמתים בפיגוע – כנ"ל. כשמקרר נופל על הראש – כנ"ל. יש כל כך הרבה צורות למות בהן. יש מעט מאוד הזדמנויות להיפרד מאנשים אהובים. וזה כל הרעיון היפה פה. ״למשפחה אתה נולד, אבל לחברות אתה נכנס. חלק מהחברויות, אתה מגלה, עדיף להשאיר מאחור. אחרות שוות כל סיכון. "נו ומה הציון הסופי, ניר? בלבלת במוח יותר מדי.. נו, מה נראה לכם. 4 וחצי. הורדתי חצי נקודה בגלל כמה דברים קטנים שהם ספוילר אז נשאיר אותכם עם ציטוט לסיום. הספר הזה הוציא ממני יותר השראה ויותר הנאה מכל דבר אחר בעולם. "שאהבה היא כוח־על שיש לכולנו, אבל זה כוח־על שאני לא תמיד אוכל לשלוט בו. במיוחד ככל שאתבגר. לפעמים אני אאבד שליטה, ואני לא צריך לפחד אם הכוח שלי יפגע פתאום במישהו.״

מה אני אגיד. עוד אדם סילברה לאוסף ובחודש הבא הוא יחזור יחד עם בקי אלברטלי בהמשך ל"אם אלה אנחנו" שגם אותו אני אקרא. אבל ראשית כל, הפרטים היבשים בנוהל. טריגרים: קללות, סצינת מיטה לא מפורטת, מוות. אם שם הספר לא אמר לכם הכול אז בדיוק על זה מדבר הספר. מכירים את זה שאוכלים שוקולד, נהנים ממנו ורוצים עוד חתיכה, טועמים, והטעם הוא בדיוק אותו הדבר? אז "הראשון שמת בסוף" הוא בדיוק כזה. הוא עוד מאותו הדבר. הפעם זה פרייקול לספר "שניהם מתים בסוף". וככזה, אנחנו ניתקל בכמה אסטר אגס מהספר ההוא, ונקבל קצת יותר השלמות לעולם הזה, אבל למען האמת, לא בטוח שהיינו צריכים את הפרייקול הזה. גם לא בטוח שאדם סילברה חידש משהו פה. הוא לא הציג משהו חדש, הוא רק הראה איך תחזית מוות התחיל – ואת הסיפור הראשוני שממנו מתפתח סיפור האהבה ואיך התפתחו דברים כפי שהם מוצגים בספר הקודם. ״כשפגשתי בפעם הראשונה את ולנטינו, ידעתי שאני רוצה להיות חלק מהחיים שלו. כן, גם הזין שלי הביע את דעתו בנושא כי הוא מהמם, אבל זה היה יותר מזה, זה תמיד היה יותר מזה. היו לו כוכבים בעיניים והוא רצה לגדול בעיר הזאת. הוא לעולם לא יוכל לעשות את כל מה שרצה, אבל אני שמח שהוא מתנסה בהמון דברים בפעם הראשונה.״על מה הספר? ולנטינו ואוריון נפגשים ערב השקת תחזית המוות – ולרוע מזלם, זה יהיה רומן קצר מועד שכן תחזית מוות מתקשרים לאחד מהם. מכאן והלאה, הם צריכים לנהל מירוץ כנגד הזמן כדי להספיק כמה שיותר דברים. וזה אכן מה שהם עושים. רק דבר אחד הם לא יספיקו לעשות בשל צירוף מקרים המערב דמויות אחרות – בדיוק כמו בספר הראשון. ״הורים שלא מסלקים אותך מהבית בגלל שאתה הומו לא צריך להיות עניין של מזל. זאת אמורה להיות הציפייה כשאתה מביא ילד לעולם הזה. אם אתה לא יכול לעשות את זה, אז לך תזדיין, תזדיין, תזדיין. אני סיימתי לשחק במשחק המחורבן הזה שבו אנחנו צריכים להיות נחמדים לאנשים ששונאים אותנו בגלל איך שאנחנו אוהבים. הם הסיבות לכך שכל כך קשה לנו, שאנחנו נועלים ומסתירים את הרגשות שלנו למרות שזה אומר שאנחנו נמות בלי לחוות את האושר שאחרים חווים כל כך בקלות.״לא יכולתי שלא להנהן ולהסכים יותר עם הציטוט מעלה. הציטוט הזה מבהיר יפה מאוד את העניין הזה של ההורות. הורים צריכים לאהוב את ילדיהם ללא תנאי. ללא ציפיות מוגזמות. בדיוק ככה. הרגשתי שהפסקה הזו מדברת אליי מאוד למרות שהוריי סוג של קיבלו אותי אבל אני יודע שיש כאלה שלא שפרו עליהם המזל. ״אני יודע שמלאך המוות המזדיין הזה מתקרב אלי כל הזמן יותר ויותר, כמעט כאילו הוא עבר לגור בבית שלנו, בהתחלה רק שכב קצת על הספה, ואז הרגיש בודד אז הוא פרש מזרן מתנפח בחדר שלי, אבל אז החרמש שלו עשה חור במזרן והוציא ממנו את כל האוויר אז לא הייתה לו ברירה אלא להתכרבל איתי במיטת היחיד שלי. יכול להיות שאני אפוף בנשימת המוות שלו, אבל אני עדיין כאן.״כמו תמיד, אצל סילברה, הספר מדבר מנקודת מבטם של כמה דמויות. לא רק של ולנטינו ואוריון, אלא גם של דמויות נוספות. במקרה של הציטוט הנ"ל, זה ציטוט של זה שימות בסוף. מי מהם? זה ספוילר, אבל רק התיאור הזה של מלאך המוות עשה לי צמרמורת. הספר, כמו תמיד, מדבר על מוות בצורה חופשית ויש המון משפטים שקשורים למוות. הבעיה היא כזו: אחרי שהתרגלנו לסגנון המיוחד של "שניהם מתים בסוף", המשפטים האלה קצת מאבדים משמעות וקצת מוזילים את הכבוד שאני רוחש למוות. ולא בכדי אני כותב סקירה כזו בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. זה קצת מתחבר לי באופן מצמרר. ״ניצוץ של אש נדלק בחזה החלול שלה, כמו תקווה שמתחממת בפנים, כמו השריפה של עוף החול שייוולד מחדש.״ונסיים בציטוט אחרון לפני שאכתוב פסקת סיכום – לא קשה לנחש על מה חשבתי כשקראתי את המשפט הזה. נכון, אתם מנחשים נכון. פוקס, עוף החול הנאמן של דמבלדור. מה אני אגיד, הארי פוטר רודף אחריי בכל ספר וספר. תראו, זה לא ספר גרוע. הוא פשוט עוד מאותו הדבר. הוא היה מתוק, הוא היה מקסים, הוא היה נעים, אבל האמת היא שאדם סילברה חייב להמציא את עצמו מחדש ולחשוב מה הוא כותב הלאה כי אין לי ספק שהוא כותב נהדר. וכל מי שקרא את "שניהם מתים בסוף" ייתקלו בכמה אסטר אגס ושזה יהיה נעים להיתקל שוב בכמה דברים, אבל זה כמו שוקולד. אוכלים שוקולד והוא טעים. מחליטים להכניס אותו למיקרוגל – והוא נשרף. במקרה הזה, אני מקווה שסילברה לא שרף את עצמו יתר על המידה. כמו שכתבתי בהתחלה – זה פשוט לא בטוח הפרייקול שהיינו צריכים. סיום הספר היה חפוז מדי אחרי תחושת מריחה קלה של 10% בערך, והיו אירועים לא הגיוניים שלא תאמו את הבעייתיות שסילברה כתב לדמות חשובה בספר. כן נהניתי מולנטין ואוריון וכן נהניתי ממערכת היחסים החמודה שנרקמת ביניהם תוך 24 שעות, אבל בכנות? הפרייקול הזה מיותר.