שרית גרדוול
5The Nightingale/ Kristin Hannah הזמיר מאת כריסטין האנה רומן היסטורי העוקב אחר שתי אחיות צרפתיות במלחמת העולם השנייה וכיצד כל אחת חותרת תחת הכיבוש הנאצי בדרכה שלה. ויאן ואיזבל איבדו את אביהן פעמיים: בפעם הראשונה כשחזר משירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה ובפעם השניה לאחר מות אימן, שהייתה הדבק והאהבה. לאחר מות האם שלח האב את בנותיו הרחק ממנו. ויאן הבינה את המסר ומצאה לעצמה חברה טובה ואהוב נעורים והקימה חיים פשוטים, יפים, מלאי בגטים עם קממבר ויין. איזבל, הצעירה מבין השתיים, לא מצאה את מקומה וביתה, ברחה מכל בית ספר ופנימייה ונלחמה על אהבת אביה (אותה השיגה שנים מאוחר יותר בדרכים שוברות לב). ויאן ואיזבל נשים שונות בעל מזג שונה והרבה משקעים ואשמה המלווים את הסיפור לאורך כל הדרך, כל מפגש ביניהן דרמטי מאוד ומצאתי את עצמי מייחלת לאיחוד ומפגש נוסף שוב ושוב. הספר בנוי עם סיפור מסגרת אותו מספרת אישה שאיננו יודעים את זהותה עד סוף הספר, מה שיוצר מתח עצום לגבי עתיד האחיות והשרדותן. חווית הקריאה שלי הייתה בין הסוערות ביותר בשנים האחרונות. אתחיל מכך שכבר קראתי אותו בעבר. קראתי ולא זכרתי מי המספרת הראשית, הייתה לי תחושה של זיכרון המהלך העלילתי אבל כיוון שלא זכרתי ממש, זה רק הוסיף למתח. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה רומן היסטורי לפת את ליבי וגרר אותו בדרכים עקלקלות וחצה איתו הרים וגדרות תיל. לכאורה זו נשמעת חוויה מכאיבה, ואין ספק שתחילתו של הספר, כמו גם הפסטורליות המתוארת משליכה את הקורא הישראלי על המלחמה שלנו, זו שעדיין מתרחשת בזמן כתיבת סקירה זו. עם זאת, ואולי למרות זאת, ההתעקשות של הסופרת לנסות ולהראות לנו את היופי, האהבה, הניסים בתוך הזוועות כמו גם בחירה מודעת של הדמויות ולא מתוך עצימת עינים כמו ב"החיים היפים" אלא תוך כדי הליכה בתופת, מעוררת השראה כמו גם כאב. שאבתי את הספר ביומיים (חג ושבת לא כולל ארוחות ואורחים שכמעט תכננתי להסתגר בחדר ולהתעלם מכולם אז בני לקח את הספר והחביא אותו עד לעזיבתם) והתעקשתי לסיים אותו אל תוך ליל אמש, מתייפחת באמת, עם דמעות! חוויה כזאת אינה מובנת מאליה ואני מוכרחה לומר שמיומנות הכתיבה של האנה מתבטאת באופנים שונים: בשפה (קראתי באנגלית – שפת המקור ועליה אני ממליצה): ביטויים וכתיבה עשירת תיאורים שערכם מובן ועולה ככל שהסיפור מתקדם וניתן לראות את השינוי בפסטורליה, באוכל, בלבוש. בבניית הדמויות: הדמויות הראשיות לופתות (הפועל הזה פשוט מדויק לי, ולכן חוזרת עליו שנית) באנושיות שלהן וכל שאר הדמויות עגולות, מעניינות וחשובות גם הן. ניכר כי כל אחת ואחת נבנתה לאחר חשיבה מעמיקה ותחקיר. תחקיר: לכתוב רומן היסטורי על המבוסס על אירועים שקרו או בהשראתם זו לא משימה פשוטה ולמרות שלא חייתי בשנות הארבעים בצרפת, יכולתי לחוש, להריח כמעט ולשהות בעלילה. עלילה: אין רגע דל. חייה של איזבל סוערים ועבודתה במחתרת מטורפת ממש. חייה של ויאן שלכאורה מהוות מראה לשגרת החיים תחת הכיבוש מותחים סביב הנוכחות של החיילים הגרמנים (באק וריכטר, כל אחד ואופיו והשפעותיו השונות) בתוך השגרה והניסיון לעשות את הדבר הנכון יחד עם השרדות בתנאי מחיה קשים. שתיהן פעילות ופועלות בדרכים שונות וכל אחת תורמת להתנגדות לכיבוש הנאצי בדרך שונה. הבכורה שלי יודעת מתי אני נשאבת קשות אל ספר והיא חומדת לקרוא אותו אחרי, דבר שהיה לי ברור ומובן ומומלץ עד שהגעתי לשליש האחרון ובו התוכן הופך להיות קשה מאוד. אני מתלבטת. זה לא שהיא לא קראה דברים דומים, אבל זה עדיין מרגיש קרוב מדי לבית. מוזמנים לשתף דעתכם בעניין (נערה בוגרת בת 16). אסיים במשפט הפתיחה של הספר (בתרגום חופשי): "אם למדתי משהו בחיי זה שבאהבה אנחנו לומדים מי אנחנו רוצים להיות ובמלחמה אנחנו מגלים מי אנחנו באמת." משפט זה הוא נכון לכולנו היום, מי יתן ולעולם לא נצטרך עוד ללמוד שיעור קשה זה.
