הכורסא

משהו סיקרן אותי כשקראתי אודות הספר. הגיבור מתואר כמעין הולדן קולפילד עדכני. קריקט הוא נער החוסה בבית אומנה המנוהל בעיקר בידי נזירות באמצע שום מקום במדינת מיין, מבנה ששימש כלא בעבר (מוזכר בו 'חומות של תקווה' המתרחש בכלא באותה מדינה) וכעת הוסב למעון למי שמזלם לא שפר עליהם. מי שבאו מרקע קשה, חיים עלובים ודפוקים. הוא בעייתי, פרוע, מסתבך במכות, מתעב חלק מהצוות כולל המנהל לה- צ'אנס וחבריו למעון. עם חלקם הוא מיודד, מגן על הנערים הצעירים יותר כמו אנדרו ונמשך לווינונה היפה. הוא מסתדר היטב עם איש התחזוקה אותו מכנה בפשטות 'תחזוקן' כי לשם משפחתו משמעות גסה. עוזר לו בעבודתו ובתמורה מלמד אותו תחזוקן ללחום תוך שהוא קורא לו בשמות נשיים כמו פגי-סו ולוסי. הוא מסייע לסוחר סמים לגבות כסף מחייבים תמורת סחורות במקום כסף. במידה מסויימת אפשר לומר שהוא אכן סוג של הולדן. מורד אנטי חברתי. כמו "התפסן" הספר מובא בגוף ראשון אבל שלא כמוהו כתוב בסגנון מופרע שניתן לצפות מנער שבא מהרקע העלוב של קריקט, אבל בפשטות- דוחה. שטף בלתי פוסק של קללות, גסויות, עלבונות. הנזירה מרי עם התחת הענק, המנהל "לה צ'אנס יה שפן". מוטציה מעוותת. שקרן, טיפש, חרא, כסיל דביל- וזה ממש אפס קצהו. נראה שכל מילה רביעית היא קללה או לעג. כמה אפשר? נמאס בשליש הדרך. להשוות אותו ל'תפסן בשדה השיפון'? ברצינות? קורע מצחוק בלשונו של קריקט.

החיים הלא כל כך מושלמים שלי סופי קינסלה 389 עמודים בקריאת הספר החד פעמי הזה התפוצצתי מצחוק הספר מספר על קייטי הסטייליסטית שחייה באינסטגרם נוצצים,מלאים קוקטיילים,ארועים ושיק לונדוני עוד מספר הספר על הבוסית שלה דמטר שאפילו שמה הוא כזה שלא צריך שם משפחה. ולדמטר יש חיים מושלמים משרה רמה בעל אוהב וילדים נהדרים וגם מאהב שגם קייטי חשקה בו. קייטי חוזרת הביתה לכפר בסומרסט,כדי לעזור לאביה ולאשתו החדשה להקים עסק משפחתי של "גלפינג" חופשות יוקרתיות באוהלים. המפגש הלא צפוי בין קייטי לדמטר שהופכת להיות אורחת בחווה,מוביל לשורה של רגעים מביכים,מצחיקים וגם מרגשים.מפגשים הלא צפויים של חיים מושלמים כפי שחשבה נוכחה לדעת שלאף אחד אין. בספר דן בחוכמה רבה בשיפוט שלנו ובקנאה שלנו חסרת הבסיס.זהו מין הסתם אחד הספרים המצחיקים והטובים של קינסלה שזהו לי הספר האחרון שלה שתורגם ועתה קראתי גם אותו ואת שאר ספריה שתורגמו ואני נהינת ממנה בגדול,ופשוט מחייכת לכל אורך הספר וגם צוחקת צחוק בריא בקול רם במקומות רבים אחרים.ואני נשארתי עם טעם נפלא מכל הספרים שלה שקראתי כולם טובים ומצחיקים אבל כאן פשוט התפוצצתי מצחוק.

ברוב הספרים אני צריכה לקרוא לפחות 15 עמודים (או 187 אצל סנדרדון) כדי שהספר יתפוס אותי. הספר לבד על מאדים תפס אותי כבר מהעמוד הראשון. הכתיבה פשוטה, בשפת היומיום ומתובלת בהרבה סרקזם והומור שחור (יאיי!). מארק, אסטרונאוט בצוות שבא לחקור את מאדים, נתקע על מאדים. לבד. בלי יכולת לתקשר עם כדור הארץ. או שבעצם אולי כן יש דרך? אבל איך הוא שורד עד אז? האוכל הרי מוגבל! ומה יקרה אם המערכות תומכות החיים יתקלקלו? ואיך הוא בכלל נתקע לבד? ועוד על מאדים? בכל כמה שנים שולחת נאס"א צוות מחקר למאדים. כל צוות ממלא יומן (מניחה שהוא דיגיטלי, דיו שישרוד על מאדים הוא יקר) במהלך המשימה שלו, הספר הזה הוא בעצם היומן שמארק ממלא לאחר שננטש על הכוכב. נוסף לסיפור עצמו, היומן מלא בעובדות על מאדים, נאס"א, חלליות, חלל, כימיה, בוטניקה, פיזיקה, גאולוגיה ובעוד נושאים מגניבים ומעניינים (באמת!) ובמחשבות של מארק על מצבו, על משפחתו, על נאס"א ועל חבריו לצוות שבטוחים שהם איבדו אותו. העלילה עוברת תהפוכות - הנה יש פתרון! והוא עובד מצויין! אה, אויש, זה נדפק.. טוב, פתרון אחר. עובד מעולה! טוב, בעיה אחרת, גם לה יש פתרון:) אה, אויש, הבעיה הקודמת חזרה ועכשיו אין איך לתקן. או שאולי יש דרך? בכל פעם שחשבתי שהנה, זהו, נמצא פיתרון אחרון, אין עוד בעיות שיכולות לצוץ - התבדיתי. מצד שני, כשכבר הייתי פסימית והייתי בטוחה שהפתרון יידפק הוא דווקא עבד מצויין עד הסוף... בקיצור, עלילה מצויינת ולא צפויה, כתיבה קולחת, מעניינת ומשעשעת, גם אם לפעמים מייגעת (על הסברים טכניים הרבה פעמים רק רפרפתי). אני ממליצה בכל פה.

כמעט מרגע שהתחלתי את הספר, היה קשה לי להוריד אותו מהידיים. הספר מסופר מנקודת מבטה של ג'אז (ג'אזמין), שליחה במושבת הירח ארטמיס. העלילה מתפתחת במהירות ומקבלת תפניות מעניינות, אבל מה שחשוב באמת, הוא הכתיבה. וייר מצליח לכתוב בצורה סוחפת, עם המון הומור עצמי ופרטים מרתקים על החיים בחלל שדרשו ממנו המון עבודת מחקר (ואחרי לבד על מאדים הוא כבר בטח מומחה) והכול תוך שמירה על מתח גבוה וכמעט בלי קלישאות. אם טיפה פרטים מדעיים מעניינים אתכם, אבל גם אם לא, זה ספר נהדר ומרתק, מומלץ במיוחד.

על הספרקארל בן ה-27 לא ציפה שעולמו יחרב עליו באישון ליל, פשוטו כמשמעו. אבל לפני שנקדים את המאוחר, כמה פרטים יבשים על מה שקרה לפני: הוא בדיוק גילה באינסטגרם שבת הזוג שלו בוגדת בו, החתולה המפונקת והמרגיזה בעלת השם הארוך מדי (אם כי הנסיכה דונאט בהחלט מספיק, תודה רבה) החליטה להתעלל בו ולצאת מהחלון להרפתקה לילית, ובאופן כללי המצב נראה קצת..עגום. קארל, שיורד להביא את החתולה, נחרד לגלות שבעודו בחוץ כמעט עירום, כל מבנה על כדור הארץ הושטח והכוכב הולאם על ידי חייזרים - שגם מעניקים אפשרות לשורדים להשתתף בשעשועון אכזרי בו הם יאלצו להילחם כדי להישאר בחיים. קארל ההמום בטוח שבכלל מדובר במתיחה אבל מהר מאוד הוא מבין שאכן, המשחק זו האפשרות הטובה ביותר. וכך, אנחנו עוקבים אחרי קארל והנסיכה דונאט בעודם מנווטים מבוך מפלצתי וביזארי, כשהיקום כולו צופה בהם. מה חשבתי במהלך הקריאהובכן, אני חושב שהכי טוב יהיה להתחיל בלסכם שזוחל המבוך קארל הוא כנראה הספר הכי מטורלל שקראתי השנה. ובגדול זה די טוב, במיוחד כשמדובר במשהו שונה שלא רואים פה בדרך כלל (או בכלל) וכשהוא מציג את הקונספט שלו עם קצב מהיר למדי. קודם כל מילה על הז'אנר - זוחל המבוך קארל מוגדר כמד"ב אבל גם ובעיקר כ-LitRPG. בעצם מעבר לעובדה שכל הסטאפ של הספר מבוסס על מדע בדיוני/פנטסטי, האלמנט המוביל שבו הוא שקארל ושאר הזוחלים במבוך מתנהגים כמו דמויות משחקי מחשב, או יותר נכון לומר כמו דמויות ממשחקי מבוכים ודרקונים. זאת אומרת שהקונספט הבסיסי הוא מערכת כוח שמתגמלת על התקדמות במשחק. אישית אני מכיר את הסגנון ממשחקי מחשב כמובן וגם מתכנים נוספים. אם תרצו דוגמאות שקצת מזכירות את הסגנון - רק מבחינת מערכת ההתקדמות, אני יכול לחשוב על סולו לבלינג (Solo leveling) או אומנות החרב אונליין (Sword art online), אמנם מדובר בז'אנרים שונים אבל גם שם תוכלו למצוא דמויות שמתפתחות/כבולות לאיזושהי מערכת דיגיטלית שמדמה מערכת כוח של D&D. ואחרי ההקדמה הנחוצה, אני אספר שנהניתי ממש להיכנס לעולם שכולו מתמקד בלהעביר את החוויה של התפתחות דמות במשחק, גם אם אכזרי. ומצד שני אני תוהה מה תהיה החוויה של קוראים שלא מכירים את הקונספט שהרחבתי עליו בהקדמה, אני כן חושב שהוא יכול להתאים לכולם בצורה כזו או אחרת, אבל בעיקר סקרן לשמוע חוויות של היכרות עם מערכת כוח בסגנון הזה. אחד הדברים הבולטים וגם הבועטים בספר זה ההומור, הוא ציני, יבש, אפילו קצת שחור. מה שדי נחוץ כי הספר כאמור לא מייפה את המציאות האכזרית שבה השחקנים נמצאים. אבל בכנות, אני אף פעם לא אגיד לא לקטעים שהצחיקו אותי או לפחות גרמו לי לגחך בקול. מצד שני, הוא גם גס עד מאוד, זה נכון באופן כללי לגבי הספר אבל גם בגזרת ההומור תמצאו לא מעט בדיחות מלוכלכות או סתם התייחסות קצת יותר גסה לסיטואציות. העלילה לא מאוד מורכבת אבל מספקת מאוד, בהחלט יש אקספוזיציה משמעותית ועדיין הספר לא נופל למלכודת של להפוך למייגע כשמסבירים מה קורה ולמה. להיפך, יש עוד פרטים שאני ממש אשמח להרחבה עליהם ואני בטוח שיהיו בספרי ההמשך. בגזרת הדמויות לא תמצאו עומק, בעיקר כי הספר כאמור מתמקד באקשן וקצב מהיר. אני לא בטוח האמת שיש בכלל מקום לעומק דמויות בספרים בז'אנר, אם כי אני אגיד בזהירות שאין לי מספיק ניסיון איתו, מעבר לתכנים דומים שיצא לי לצרוך בפורמטים אחרים, לא ממש קראתי ספרים בסגנון (האמת שבימים אלו אני מאזין לספר שדווקא כן בז'אנר והוא אף מוצלח למדי). בגדול אפשר לחשוב על הספר כאפל וקשוח כי בכל זאת סוף העולם, רציחות וניסיון לשרוד - רק שהכל עטוף בצבעוניות מסנוורת והוא הופך למין "ממתק". אני סקרן לקרוא לאן הסדרה מתפתחת מהבחינה הזו אבל ההתרשמות שלי מהספר הנוכחי שהמצב הקיים לא יישאר כך, למרות שעל פניו הטון הקליל יישאר. טריגרים ותכנים רגישים מוות, רצח (גם של ילד בידי הורה), אלימות גרפית, בגידה, קללות ושפה גסה (המון). מיניות - בעיקר בדיחות גסות אבל אזכורים ורמיזות פה ושם לקצת מעבר, אין סצנות מפורשות ממש. לסיכוםאני לגמרי מבין מדוע ולמה הספר המדובר הפך לסנסציה, גם אני נשאבתי אליו וסיימתי עם רצון לעוד. הוא חלק מסדרה ארוכה - כרגע שמונה ספרים ומתוכננים עוד שניים. אז בשורה התחתונה אני אסכם שהוא שונה ובועט, ממליץ לכל מי שמוכן להתנסות בספרות קצת פחות מסורתית ולכל מי שאוהב את עולמות משחקי התפקידים, אבל גם לאלו שאוהבים ספרים קצביים וקולחים. 472 עמודים | תרגום: דליה עבר הדני | יוני 2026 תודה שקראתם:)