ינאי הוצאה לאור

יום שישי האחרון זמן קצר לפני כניסת השבת, כולם בקדחת העשייה של ההכנות האחרונות לפני שבת. אני מסיים את השיחה השבועית עם אמא שלי: "-גוט שאבעס, גוט שאבעס... -דיברתי עם כולם? -כן אמא, כולם כבר דיברו איתך עכשיו. להתראות!" ניתוק. כמה שניות חולפות. מנגינה חסידית בוקעת מהפלאפון. "-כן, שלום מה נשמע? כן כן, הנה כולם יאמרו עכשיו ברמקול גוט שאבעס. - גוט שאבע----ס -גוט שאבעס -יופי להתראות" ניתוק. כמה שניות חולפות. מנגינה חסידית בוקעת מהפלאפון. "-כן, כולם כבר אמרו גוט שאבעס, יופי. גוט שאבעס, גוט שאבעס..." לא. לאמא שלי אין דמנציה. היא חווה בלבול ושכחה לעיתים קרובות. יש תקופות שזה הרבה יותר חמור, ויש תקופות שכמעט אפשר לשכוח מהשכחה. בדקנו לא פעם, האפשרות לאלצהיימר נשללה. לא שאנחנו ממש יודעים מה כן גורם לזה ואיך בדיוק להתמודד עם זה. התפקוד הפיזי שלה גם מאוד מאוד מוגבל. יודע לפעמים עליות, אבל בעיקר מורדות. ואבא שלי, בגילו המתקדם הפך להיות עקר בית שמבשל ומנקה, פיליפיני שסועד את אשתו, מלווה רפואי, ועוד כמה תפקידים שגם צעיר ממנו לא ממש יכול למלא. *** כשקראתי על ספר הביכורים של איתן יניב - "בית האחווה" - מיד ידעתי שארצה לקרוא אותו ושמחתי לקבל אותו לסקירה. איתן בן ה-78 מגולל בספרו עלילה שרבים מפרטיה נשענים על ניסיון חייו. היא מסופרת מנקודת המבט של "עמי". כמוהו גם עמי למד ולימד כלכלה. וכמוהו, כך גם גיבור הספר נאלץ להתמודד עם מחלת הדמנציה שהשתלטה על אשתו האהובה והכניסה לו תחתיה מישהי אחרת, מישהי שלא מכירה אותו, ואולי גרוע מזה, הוא לא מכיר אותה, את האגוצנטריות המרוכזת והאגרסיביות המפחידה שהופיעו משום מקום. עלילת הספר מתרחשת בעיקר בין כתלי המוסד הסיעודי "בית שטרן". מתרחשים שם דברים ממש מעניינים, התפתחויות שלא חשבתם עליהם לפני שהתחלתם לעלעל בין דפי הספר. יש שם רגעים כואבים, לצד רגעים מרגשים וסוחטי דמעה, יחד עם הרבה מאוד רגעי תקווה. אני הגעתי לספר מתוך ציפייה לקרוא ולהכיר יותר לעומק את חוויות ההתמודדות עם אישה דמנטית, לכן התאכזבתי מעט בתחילת הספר, כאשר גיליתי כי מתוך בחירה מאוד נבונה ומובנת, הסופר בחר קודם לקרב אותנו אל הדמות שאבדה, אל האישה שהייתה פעם, לתת לנו הצצה לקשר האוהב והעמוק שנרקם ביניהם. כך שמצאתי את עצמי מדשדש כביכול בחוויות העבר שלהם. בהמשך התברר לי עד כמה כל סיפור ואנקדוטה חושבו בקפידה. לא היה אקדח שהונח איפשהו במערכה הראשונה שלא ירה באחת המערכות בהמשך. האמת היא שבהמשך נסחפתי עם העלילה והדמויות. גם אם החלק של ההתמודדות הסיזיפית מול השיטיון לא תפס מקום משמעותי כפי שקיוויתי – הדמויות המרתקות, רגעי הקסם הרבים והעלילה המשובחת פיצו על כך בהחלט. נכון, היו רגעים מסוימים שחשבתי על העלילה שהיא מדי סכרינית. הדברים הסתדרו כל הזמן באופן מופלא ומהיר, הלוואי שפרומיל מזה היה נראה כך בחיים האמיתיים. אבל לאור המרירות והאפילה שסובבים את הנושא המרכזי של הספר, גם הסכריניות הזו לא מרגישה מתוקה מדי. איתן מצליח לשלב את העלילה באופן כל כך טבעי בחוויותיו האמיתיות מהחיים, עד שקשה ואפילו בלתי אפשרי לדעת מה מהפרטים לקוח מחייו, ומה הגיע רק כתפאורה לעלילת הספר. את הלב הענק שלו, את תבונתו ואת מזגו הטוב מרגישים מכל מילה ומכל שורה בספר. היה תענוג לקרוא את הספר, לאחוז בידם של אלו שידם הרפתה מאחיזת המציאות, וזו הייתה גם זכות גדולה להכיר את האיש דרך מילותיו.

אני מוצא את עצמי אומר לעצמי בתוך השקט והחשכה: "זהו לא עוד. בבוקר אני בודק בתי אבות. אני מבין שאין לי שום יכולת להמשיך לטפל באשתי. עשיתי זאת כמה וכמה שנים, הגעתי לאפיסת כוחות, פיזית ונפשית". על הספר: הסיפור מסופר מנקודת מבטו של עמי. לאחר מעל 50 שנות נישואים, הוא מוצא את עצמו בלית ברירה נאלץ להוציא מהבית את רעייתו רחלי. כבר בתחילת הסיפור אנו עדים להחלטה שלו, שלוותה בלא מעט התלבטות. כמו כן, אנו נחשפים לקשיים ולמאמצים איתם הוא התמודד ושהביאו אותו לבחור לנהוג כך. המעבר לבית שטרן מביא למפנה חד בחיי הזוג. לפתע, עמי מוצא לעצמו שעות פנאי רבות ומחליט לנצל אותן. עם זאת, הוא נשאר נאמן לאשתו ומגיע כל יום בשעת הצהריים לבקרה. בשל רגישותו הרבה לאחר, עמי מתוודע לאנשים אחרים הנמצאים במצב דומה לשלו. הוא מחליט לנצל את נסיונו הרב ולסייע לאחרים. אנשים רבים מעריכים אותו מאוד ושומעים לעצותיו. בבואו לבית שטרן הוא מקדיש תשומת לב למטפלים, למטופלים ולמבקרים אותם. ככל שעובר הזמן נוצרים קשרים איכותיים בין כולם. בשל כך, בית שטרן משתנה מקצה לקצה. עמי מוצא את עצמו מעורב אישית בבית שטרן ואף הופך להיות דמות משמעותית בו. עם זאת, קורים גם דברים פחות נעימים: מות מטופל, סכסוך קשה של מטופלת עם משפחה של מטופל אחר, המנהל מתחלף, רופא המוסד פורש לפנסיה. כיצד ישפיעו כל אלה על עמי ורחלי ועל התנהלות בית שטרן? מתוך עמקי ליבו, בעין רגישה, לב אוהב ואיכפתי המחבר כותב על נושא כואב: הטיפול בקשישים היקרים לנו, הקושי, ההתמודדות ודרכי הפתרון האפשריים. לא במקרה בחר מחבר הספר את השם "בית האחווה" ולא "בית אבות", הדבר מראה על בחירה ערכית, רגשית וסמלית. אחווה מדגישה קשרים ושותפות. הדיירים אינם חולים זקנים אלא שותפים לחיים. הכתיבה הנפלאה של מחבר הספר ישירה, כנה ונוגעת. הוא אינו מייפה את המציאות הקשה אך במקביל הוא מצליח לתת לנו תקווה, חמלה ואנושיות. הספר מומלץ בחום לכל מי שמטפלים באנשים מבוגרים או למחפשים סיפור אנושי ומרגש. בנימה אישית, הספר נקרא תוך מספר שעות. חשתי הזדהות ואמפטיה כלפי עמי ורעייתו. הספר פתח בפניי צוהר לעולם אחר. לא עוד מטופלים אלא בני אדם התלויים באחר ועם זאת הם עדיין מודעים ורגישים לסביבתם. הספר מבוסס על חוויותיו האישיות של מחבר הספר ולאחר סיום הקריאה, אני ממליצה לכם לקרוא את הראיון המספר על כך. הוצאת ינאי | קטיגוריה: פרוזה מקורית |318 עמודים

ס ק יר ה "ועיניך רואות וכלות" מאת: נירית אליוביץ ינאי הוצאה לאור 2026 "...הלוואי שיכולתי להחזיר את הגלגל לאחור, אם רק היה לי אז את השכל שיש לי היום" ספר שמשך אותי לקריאה מהרגע הראשון. זהו רומן תקופתי ארץ ישראלי. נושא שמעניין אותי מאד. הגיבורה פאניה מעניינת ומסקרנת לאור כל מה שהיא עוברת. ההחלטות הגורליות, הכאב, העצב, יחד עם השקרים וההסתרות שהיא נושאת עמה, זוהי צלילה לעבר הרחוק. הארצישראלי, וגם מבט לגולה של פעם לבלארוס, שהייתה חלק מרוסיה הלבנה הגדולה. זהו סיפורה של פאניה אישה צעירה שמגיעה מעיירה יהודית בבלארוס. אז חלק מרוסיה של הצאר. חייה שם במשפחה ברוכת ילדים ולמודת סבל וצער. שני אחים נפטרו והאם השקועה בצערה על בניה, לא הקדישה זמן לתינוקת שנולדה זה עתה. אחותה חיה בת ה-8 הפכה למעין אם וטיפלה בה. קשר מיוחד נרקם בינה לבין ישראל, אח נוסף המבוגר מעט ממנה הוא ישראל. הוא ציוני ורוצה לעלות ארצה. פאניה רוצה ללמוד בגימנסיה ולנגן בפסנתר. בסתר היא מאוהבת ביוסף הנאה והעשיר חברו של אחיה. החיים קשים בעיירה וסכנה מרחפת גם על היהודים. ישראל מצליח לברוח ולהגיע לארץ. הוא שולח סרטיפיקטים לפאניה ולהורים ומפציר בהם לעלות לפני שיהיה מאוחר. פאניה, למרות שאינה מתלהבת מהעלייה לארץ, מגיעה עם ההורים לחיפה. שם הם מתאחדים עם אחיה ישראל. בארץ פאניה מתחתנת אך לאחר הלידה, קורים דברים ופאניה נאלצת למסור את בתה האהובה. היא מציגה עצמה כדודתה. האחות של האם שמתה. איך זה להרגיש שיש לך סוד. סוד גדול מהחיים? איך לחיות עם ההסתרה? איך לראות את בתך הקטנה ולא לספר לה שאת האימא ולא הדודה? איך זה משפיע על החיים של כולם? של פאניה, של המשפחה החדשה שבנתה ואינה יודעת על הבת. על הבת הסודית שחושבת כל הזמן ושאמה נפטרה מזמן ופאניה זו הדודה, אחות האם. הסוד מכביד מאד על פאניה, כמה הייתה רוצה לספר... פאניה חיה עם משפחתה החדשה ביבנאל ונולדים לה שני בנים אך מחשבותיה נמצאות עם הבת הסודית. המרחק חיפה יבנאל מקשה מאד להיפגש. כל הדברים שלא נאמרים נמצאים איתה כל הזמן. פאניה אישה אמיצה וחזקה ולמרות כל הכאב והקשיים הולכת קדימה. מקימה בית ומשפחה, ומנסה להביא אור לבעלה שאוהב אותה מאד ולשני בניה. היא מחליטה למרות החששות והפחד, לספר לבת את האמת. היא עוזרת אומץ וכשהבת מגיעה לגיל 18 היא מספרת לה. איך תגיב הבת? האם הקשר ישמר? מתי תספר למשפחה שלה את האמת? "...חשבתי שאם רק הייתי מספרת לו אז בחיפה על הילדה שלי, הוא לא היה נבהל. לראשונה בחיי הסוד הגדול שלי נראה לי מיותר." הספר סוחף ומרתק. והכתיבה רגישה ועדינה. ממליצה !!! הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי. פאניה הייתה הסבתא של הסופרת שנפטרה לפני כ- 80 שנה. היות ולא היה הרבה מידע עליה. בחרה הסופרת לכתוב רומן בהשראת סבתה. סקירה: עינת כהן לדרר

ועיניך רואות וכלות מאת נירית אליוביץ את הספר קיבלתי לסקירה מהסופרת יחד עם חוברת מתכונים שסבתא פאניה אוהבת וסימניה בעיצוב תואם, יפהפה וכחול. אני לא מקבלת כל ספר לסקירה, בעיקר כי אני חשדניסטית וגם כי אין לי יותר מדי זמן בעונת הועדות במחלקה בה אני עובדת. עם זאת, רומן היסטורי המבוסס על סיפור חייה של סבתא?! מאז שכתבתי את ״ספרי תמה תמימה״ שלי על הסבים שלי קראתי בשקיקה עוד רבות וטובות כמו ״בת עיראק״ של רויטל שירי הורוביץ, ״אישה מרוקאית אחת״ של ימית ארמבריסטר ו״התמונות שעל הקיר״ של ציונית פתאל קופרווסר, בקיצור – רומן היסטורי על סבתא? ברור שאני רוצה לקרוא. בנוסף לאהבה שלי לסוגה והחיבור הרגשי שיש לי לנושא, לפאניה הגיבורה יש סוד. סוד מאכל וקשה שנחשף עבור הקוראים כבר בפרק הראשון (ובתקציר האחורי של הספר, אז זה לא קלקלן!) והוא צפנת, בתה האהובה שנמסרה לסביה ומלבד אנשים ספורים אף אחד לא יודע על קיומה. איך היא מסרה אותה? למה? איך היא מתמודדת? איך זה השפיע על חייה? הצורך להבין את הבחירות שלה היווה כבר עילה נוספת ומרכזית לבחירה בקריאת הספר. ״ועיניך רואות וכלות״ של אליוביץ הוא רומן הביכורים של המחברת ואינו ניכר ככזה. הוא חכם, יפה ועשיר מאוד. הדמויות השונות מפותחות היטב, סיפור הרקע, הפסיכולוגיה – הכול נעשה בצורה מעמיקה ועדינה כראוי לבת משפחה הכותבת על משפחתה, אבל בלי הנחות, בלי צנזורים ועם הרבה מאוד כאב. אליוביץ מצליחה לשמור על האיזון בין סיפור משפחתי לרומן היסטורי ממשי שלא בהכרח היה חייב להיות כתוב על משפחתה. זו משימה לא פשוטה והיא עומדת בה היטב. הספר מחולק לחמישה פרקים באופן כרונולוגי אך גם מותאם לפרקים בחייה של פאניה (החיים בבלארוס, הקליטה בחיפה וסיפור אהבה, אסונות והסוד הנורא, החיים החדשים ביבנאל וההתמודדות עם הסודות והחלק הסוגר ואוסף). פאניה היא בת הזקונים במשפחה ברוכת ילדים ו״וברוכות״ אסונות. הם גרים ברצ׳יטסה בבלארוס בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. פאניה נולדת כבר לתוך אובדן של אח אחד וחווה עם משפחתה אובדן של אח אחר. היא גדלה עם אמא עצובה מאוד שכבר לא מתפקדת כפי שתפקדה בעבר. אביה, סופר הסת״ם, נותן לה קצת יותר תשומת לב ורואה את חוכמתה ואף מסכים לשלוח אותה לגימנסיה. שאלות על שירות בצבא הצאר מול ציונות ומקומה של האישה מעסיקות את המשפחה בכלל ואת פאניה בפרט. הפרעות בבלארוס, הסיכון ומהלכים עלילתיים מרתקים מובילים את פאניה והוריה לעלות לפלשתינה בערב מלחמת העולם הראשונה. הקליטה בארץ, פערי התרבות והצורך להתפרנס משתלבים עם הדאגה למשפחה שנותרה מאחור. פאניה היא המטפלת העיקרית בהוריה וצריכה לשמש להם משען, אבל כשהנורא מכל קורה, הם אינם מסוגלים להעניק לה את הגב לו היא זקוקה. אני חושבת שהשאלה הנשאלת כבר בהתחלה ״איך אישה יכולה ״לוותר״ על הבת שלה?״ מקבלת מענה מקיף, מפורט ורגיש. המחיר שהיא משלמת על כך בלתי נסבל ומלווה אותה לאורך כל חייה. עם זאת מהלך עלילתי מקסים ונפלא ממש (!) הקשור ביחסיה של פאניה עם בעלה השני, מוביל מחד לאהבה גדולה ורווחה ומצד שני לידיעה שהכול היה יכול להיות אחרת. המסר שסודות מאכלים את האדם ואת הסביבה שלו הוא מסר שאני אוהבת והוא מרכזי בספרי השני, ״הכול אודות סופי.״ אני מאמינה כי על סודות משפחתיים תקום ותיפול משפחה. למרות שאנחנו מבינים לחלוטין את המניעים והפעולות של הדמויות בגלל הטיפול המצוין של המחברת, אנחנו מתייסרים יחד עם פאניה לאורך כל הספר ומבכים איתה את האימהות החסרה. זהו ספר לא פשוט ועיסוק לא פשוט של נכדה בסיפור חייה של סבתה. אני מורידה את כיסוי הראש שלי בפני המחברת – הנכדה, על עבודה מופלאה, מרגשת ועצובה כל כך. אני רוצה גם לציין את העושר התרבותי המתבטא במאכלים, תיאורים היסטוריים מדויקים הכוללים שימוש בכלים תקופתיים ומראים על מחקר טוב וידע על התקופה המדוברת (כולל הסרט בראיונע!). אומר כי לפעמים חשתי כי זה היה מאולץ מדי כמו למשל הציטוט והשיח על רחל המשוררת או על חוות הפועלות (המרתקות בפני עצמן) שם הופיעו כחלק משיח אבל לא כמקדמי עלילה. אהבתי מאוד את החיבור לעולם התנ״ך. אביה של פאניה נהג להקריא לה מתוכו ואלו היו הסיפורים מהם שאבה את ערכיה והכרותה עם העולם. אליוביץ משתמשת בסיפורי התנ״ך לא רק כתוכן אלא כמשל וכתוסף משמעות. הם שם בראשי הפרקים, בשיחות, בהצהרות האהבה ובבחירת השמות של הדמויות. הן מעין אזימוט לחיים עצמם, דרך להתבונן בהם, להשוות ולדון. לסיכום, אליוביץ עשתה עבודה נפלאה בכתיבת רומן הביכורים שלה, הוא רחב יריעה, משמעותי ומלא רגש. הוא היסטורי ועכשווי, הוא פמיניסטי וביקורתי אבל גם מבין וחומל, הוא מייצג בכבוד ובאהבה אישה אחת, פאניה, ואת המסע של חייה.

סיימתי לקרא את הספר המרגש 'ועיניך רואות וכלות' קראתי אותו לאט, במנות קטנות, לא רציתי שייגמר מהר...כאבתי, בכיתי, התרגשתי ושמחתי עם פאניה, על כל הטוב וגם הפחות טוב. לא ניכר בכלל שזהו ספר ביכורים אלא ספר שנכתב על ידי סופרת ותיקה. קשה לדעת מה אמת ומה דימיון וזה לא כל כך משנה כי פאניה היא דמות כובשת לאורך כל הספר. הרבה תובנות לקחתי מהספר הזה במיוחד על המחיר שמשלמים על סודות...

בסוף השבוע סיימתי לקרוא (בשקיקה) את ספרה הנהדר של נירית אליוביץ. הספר הנהדר הזה הוא על גיבורה מיוחדת עם סיפור משפחתי, יהודי, ציוני ובעיקר מאוד-מאוד אנושי. זוהי לא ביוגרפיה אבל הסיפור מבוסס על החיים של סבתה של נירית, שאותה לא הכירה. כתיבה נהדרת וצלילה אל נבכי הנפש העדינה והמיוסרת של פאניה הגיבורה. יצירת ביכורים נהדרת, סיפור כתוב ומסופר היטב. ספר שטוב שיצא לאור. לא רציתי שהקריאה תסתיים. ממליץ בחום.

סיימתי לקרוא ולא רציתי שייגמר. הספר הוא רומן תקופתי שמתחיל בבלארוס של לפני מאה שנה ונמשך בישראל של ראשית ההתיישבות. גיבורת הספר עולה ארצה ומיד לאחר הלידה נאלצת למסור את ביתה האהובה ולשמור על דבר קיומה בסוד. הספר עוסק בסודות והשפעתם ההרסנית על מסלול החיים ועל מערכות היחסים המשמעותיות של הגיבורה. יש בסיפור רגעי כאב ואובדן משולבים ברגעי אהבה,חמלה וצמיחה למרות הכל. האופן שבו הדמויות, המקומות והתקופות מקבלים חיים פשוט מרשים. צבעים, טעמים, ריחות, מאכלים, מחשבות, תכונות אופי, המולה, רחש- הכול חי ומוחשי. פרטי פרטים שמצטרפים למלאכת מחשבת. הבחירה בגוף ראשון מבריקה בעיניי. היא יוצרת תחושת אותנטיות חזקה ואמפתיה עמוקה לפאניה. מורגש שיש כאן מחקר מרתק ועולם שנבנה בקפידה רבה. לאורך הקריאה שוב ושוב חשבתי כמה בקלות אפשר לדמיין את הספר הזה גם כסדרת טלוויזיה. ממליצה בחום לאוהבי סיפורים משפחתיים, דמויות עשירות ורומנים היסטוריים. מהספרים שמצליחים לקחת אותך ממש פנימה אל תוך העולם שלהם

סיימתי לקרוא עכשיו את ספר הביכורים של נירית אליוביץ "ועיניך רואות וכלות". זהו ספר פשוט מקסים. ספר שמתאר את חייה של פאניה, מילדותה בעיירה בביילורוסיה בסוף המאה ה 19 ועד לזקנתה בישראל המנדטורית, בחיפה וביבנאל. התיאור של קורותיה נכתב בעדינות, ברגש ובחוכמה, וניכר שנעשה מחקר מעמיק על אורח החיים בימים ההם כשהתרבות היהודית הייתה מושרשת בחיי היומיום. יש דמויות שנאהב וכאלה שנעריך וגם את זו שנשנא. הרבה תמונות משפחתיות, מסירות של חברים, רגעים מותחים ורגעים מרגשים. זה ספר על אהבה, ועל החלטות גורליות, על עצב, על החיים. בכיתי הרבה בזמן הקריאה, הרבה דמעות שטשטשו את המילים המודפסות אך לא הפסקתי לקרוא. כתוב קולח, זורם. קשה להניח מהיד. אני ממליץ בחום! וכבר מחכה לספר הבא של נירית.