זה אכן הפתעה גם לעצמי (מחייכת). היה הרבה יותר הגיוני שאכתוב את הספר שהוא חצי אוטוביוגרפי באנגלית. אך כל האירועים שמסופרים בספר קרו לי בארץ, וזה היה כאילו הדמויות “מתעקשות” שארשום את השפה שלהם, בדיוק במילים שנאמרו לי או שאני אמרתי לאחרים. וכך נולד “למלכה אין בית“.
תשובה: כתבתי את הספר בסדנא בשם “מרעיון לרומן” עם המנטורית אורנה לנדאו. התאספנו כל שבוע וכל אחד היה קורא פרק מתוך מה שהוא כתב במהלך השבוע הקודם. מאד מאד חששתי מה תהיה התגובה של אורנה – ושל כל הקבוצה – כשאקריא את הפרק הראשון שלי, ולכן דחיתי ודחיתי את זה, עד שאורנה לקחה אותי לצד ואמרה לי שמשתתפים אחרים כבר כתבו 10,000 מילים וממני היא לא קראה מילה! מרוב פחד שהיא תוציא אותי מהסדנא, באותו לילה כתבתי 5000 מילים. באתי לסדנא, אורנה שאלה כרגיל, “רחלי, כתבת?” להפתעתה נעמדתי, ובקול רועד הקראתי חלק ממה שכתבתי. כשסיימתי, השתרר שקט בחדר, וחשבתי “אוי לא, הם שונאים את הכתיבה שלי!” ואז הקבוצה החמיאה לי, העצימה אותי, פשוט “הרימו” אותי בצורה הכי מפרגנת ואמיתית, קראו לכתיבה שלי “זורמת, מרגשת בלי להיות כבדה,” ואורנה אמרה לי, “לזה חיכיתי!”
(מחייכת): היסטוריה של שנתיים מפרכות. לא יצאתי עם חברות, לא ביליתי בקניונים, עליתי עשרה קילו… כל הזמן הייתה לי מטרה אחת – לשבת ולכתוב את הסיפור שלי.
בהתחלה תחושת הכעס הייתה זו שדחפה אותי לכתוב את סיפור חיי. כעסתי על כל כך הרבה דמויות שפגשתי במשך השנה המאתגרת עליה מבוסס הספר. הם לא נתנו לי לענות לטענות שלהם, לא אפשרו לי להגן על עצמי, אז הספר הפך להיות הפה שלי. כל מה שרציתי לומר, אם זה לסביבה שלי, או למשפחה שלי, הכל יכולתי לכתוב בספר. וגם אם הם לא רצו לקרוא אותו, אלפים כבר קראו והתחברו לסיפורה של “גיטי”, ועל ידי כך נתנו לי את “ההקשבה” לה הייתי זקוקה כל כך.
זו שאלה מורכבת, כי יש את ה”לפני” וה”אחרי”. כמו בלידת תינוק, כשאת סובלת בהריון ומהצירים אבל לאחר מכן, את מחבקת תינוק מלאכי, ואת בעצם “שוכחת” מכל הסבל שהוביל אותך לרגע קדוש זה. כך גם אני לא יכולה לומר שנהניתי מכל רגע, גם בגלל פרקים מסויימים שהייתי צריכה “לחיות” את הסבל שוב כדי שהקורא יבין מה עברתי, ואז מצאתי את עצמי מתרגשת ובוכה מחדש. עבודת הכתיבה היא לא קלה, את כותבת, מוחקת, כותבת שוב, מוחקת שוב, ולמחרת זורקת הכל לפח ומתחילה מחדש. ומצד שני, היו פרקים שכאילו “נכתבו מאליהם” – המקלדת תקתקה כל כך מהר שאם מישהו היה שומע היה בטוח שאני רוצחת את המקלדת! היו דמויות שהפתיעו אותי, למשל, “ג’קי”, איש השוק השחור, שהיה אמור להופיע בפרק השני ולהיעלם מהסיפור, ומשום מה, בפרקים הבאים הוא “התעקש” להופיע שוב ושוב. זה הסתדר כל כך טוב בסיפור, וזה גרם לי לצחוק ולתהות, איך דמות משתלטת כך על הכתיבה שלי? אז בתשובה לשאלתך: בסופו של דבר, חיבקתי ספר, וזה גורם לי הנאה צרופה לקרוא מה שאני עצמי כתבתי.
כשגדלתי במונטריאול היה לנו קומת בייסמנט מלא מלא בספרים ישנים, מהסוג שהדפים בהם היו של שעווה, דקים וצהובים, ואותיות הדפוס קטנות וצפופות. מגיל 8 בערך התחביב הכי אהוב עלי היה לרדת לבייסמנט השקט, להרים ספר מהמדפים המאובקים, ולשבת שם שעות, כולי מהופנטת מהקסם של המילים הכתובות. מצאתי את עצמי בעולם אחר, עולם של מסתורין, של חלומות שמתגשמים, והאמת? לא תמיד הבנתי את המסרים, כי הם לא היו מיועדים לגיל שלי, אבל המילים קרצו לי, ובאמצעותן לא רק קראתי הטקסטים, אלא ממש ראיתי סרט עשיר, צבעוני, מתחולל מול עיניי. בגיל 9 קראתי את “חלף עם הרוח” של מרגרט מיטשל, וזה הספר האהוב עלי עד עצם היום הזה.
עם אגת’ה קריסטי. אני ממש אוהבת הספרים שלה, לא רק הפיענוח של הפשע אלא איך היא “מפסכלגת” כל הדמויות עד שהקורא מבין בדיוק מה המניעים שלהם. גם יש לה חוש הומור שגורם לי לצחוק בקול. וסיבה נוספת, כי האנגלית שלה מעניינת, “בריטית”, עם סיפורים על ספלי תה עדינים בשעה ארבע ועל הכפרים האנגליים, הירוקים והתמימים שבהם מסתתרים בדיסוננס גמור הרוע והפשע.
קשה לי לענות על כך, אבל אתן לפתגם באנגלית לענות במקומי:
NEVER SAY NEVER
כל הזכויות שמורות לבוקפוד 2024 ©