הספרים שלי הם חקירות של חידות. אני אוהבת לאתגר את המוח שלי בעניינים שאחרים מקבלים כמובן מאליו או מסתפקים בתשובה מעורפלת.
בספר הביכורים שלי “זריחה פתאומית” חקרתי כתיבה אינטואיטיבית. הספר כולל מבחר סיפורים קצרים וזכה לשבחים.
בספר השני “פתאום הבנתי – הדרך לאינטליגנציה אינטואיטיבית” פרסמתי את התובנות שלי לגבי תופעת האינטואיציה, והייתי כנראה הראשונה בעולם להצביע על אינטואיציה כ”תהליך מוחי מהיר”. שש שנים אחריי, הרעיון שלי הדהד בספרו הנפלא של פרופ’ כהנמן, עליו קיבל פרס נובל.
הספר השלישי יצא באנגלית. הספר הרביעי “החלום כהזדמנות שנייה” חושף מסקנות ותובנות מדהימות ממחקר שנמשך 24 שנים על חלימה וחלומות.
פורמלית למדתי הוראה, פילוסופיה, אנגלית, ובשהותי בארה”ב למדתי על עולם הפיננסים והנדל”ן. אבל, בעצם אני אוטו-דידקטית. כל חיי אני לומדת. ביליתי למעלה מעשרים שנה בלימודי פסיכולוגיה ונוירולוגיה, ובדרך למדתי גם בלשנות, ועוד כל מיני תחומים שסקרנו אותי. לא למדתי בשביל תעודות אלא בשביל לדעת. הידע הוא עבורי כלי שמאפשר לי לחקור את חידות-החיים שמסקרנות אותי.
בלעתי את פרויד ואת כל הספרים של ארוווין יאלום כולל ספרים מקצועיים עבי כרס כמו “טיפול קבוצתי – תאוריה ומעשה”. קוראת בעיקר ספרי עיון ומדי פעם נהנית מפרוזה משובחת. לאחרונה, חזרתי אל “שירה” של עגנון.
להוציא את ספרי הראשון שהיו בו דמויות אהובות, הדמויות המרכזיות בספרים האחרים שלי הם המוח והתודעה: המוח – כאיבר מופלא שמבצע את מה שמוטל עליו, והתודעה – כיכולת אנושית מדהימה. כשמתחילים להכיר מקרוב את המוח והתודעה מתאהבים בשניהם.
אינטואיציה עוקפת את התודעה ומביאה לנו מידע ישר מהמוח.
חלימה וחלומות הם שני דברים שונים: חלימה קשורה למוח וחלומות קשורים לתודעה. בגלל שבשינה אין מודעות או תודעה, המוח אינו מסוגל לחבר שום דבר, ובטח שלא עלילות מסובכות של חלומות. חלימה היא פעולה מוחית אוטומטית והיא אינה נזקקת למודעות. לעומת זאת, תכני החלומות הם הרהורים שעברו בתודעה אבל בלי תשומת-ליבנו, ולכן אינם ברורים ואף מוזרים.
מי יודע…? לדעתי, לא מיציתי את עניין ה”להיות סופרת”. כתבתי רק חלק זניח ממה שהייתי רוצה לכתוב.
אם החיים היו ממשיכים עד אינסוף הייתי רוצה לחקור עוד הרבה תופעות שהן חידות ולכתוב עוד המון ספרים. גם רומנים, וגם ספרים לילדים, וגם ספרי הדרכה שונים.
אהבתי את התשבחות על הדיאלוגים בספר הסיפורים, ואת השבחים על התיאוריה המקורית בספר על אינטואיציה וגם בספר על חלומות. כל פעם שאמרו או כתבו משהו כמו “יצירתית” או “מקורית” – התמוגגתי.
פעם חלמתי שיש איזה אירוע וגם פרויד נמצא שם. הוא קולט אותי, מתקרב אלי ונותן לי נשיקה על המצח. אין ספק שהייתי נותנת הכול בשביל ארוחת ערב איתו. לספר לו מה כתבתי. להשלים לו מידע מתוך מחקרי מוח עדכניים. ולשמוע את דעתו על מה שכתבתי.
לפני כמה זמן שאלתי את ג’מיני אם הוא נעלב כאשר אומרים לו שהוא טועה וכותב שטויות, והוא אמר שאין לו רגשות ותפקידו רק לשרת ולעזור. צודק! אין שום סיכוי שאיזה רובוט או תוכנת AI יוכלו לכתוב כמונו, בני האדם. למה? כי שורש הכתיבה והיצירה אינו טכני, אלא מותנה ב-חוויה. כל עוד רובוטים לא חווים – הם לעולם לא יוכלו להחליף סופרים טובים. הם יוכלו לייצר דברים אבל לא ליצור. ספרים ותיאוריות חווייתיות מקוריות ימשיכו להיות נחלתם הבלעדית של בני האדם.
אפשר להמציא “מוח” שדומה למוח אנושי, אבל זה תמיד יהיה “כמעט”. המחשבה הזאת היא כמו להאמין בבורא-עולם. אני לא דתייה, אבל מאמינה שהבריאה היא מעשה קסם, והביטוי “ברא אותנו בצלמו” מרמז על יכולת ייחודית שיש לנו – היכולת ליצור.
