ביום, מוטי ארליך הוא עורך דין המנסח חוזים ומסמכים משפטיים. בלילות הוא חוזר אל המחוזות שמהם הגיע – אל ה”שטיבל” של חסידות גור, אל ריח הקלף והדיו ואל הדרמות המושתקות מאחורי דלתות נעולות בערד. ספרו הראשון, “ארץ לא זרועה“, הוא מסמך מטלטל על יוחנן, סופר סת”ם חסידי מערד שגופו בוגד בו, ועל הרגע שבו ה”חוזה” החברתי והזוגי מופר על ידי כוח עליון. שוחחנו על קווים ישרים שמתעקמים, על המוזיקה של יהודה פוליקר בתוך בית המדרש ועל השאלה אם אהבה יכולה לצמוח בתוך ואדי של עפר.
יוחנן הוא אמן של גבולות. כסופר סת”ם, הוא יודע בדיוק היכן האות מתחילה והיכן היא נגמרת. הוא חי בעולם של “תקנות” ושורות ישרות. הבחירה במקצוע הזה מייצגת את הטרגדיה שלו: ה-ALS היא מחלה המוחקת גבולות. היא לוקחת את היד היציבה ביותר, זו הכותבת את השם המפורש בחרדת קודש, והופכת אותה לכלי רועד. כשהגוף יוצא מהקווים, תפיסת עולמו, הנשענת על סדר וציות, קורסת יחד איתו.
זו לא מרידה, אלא הישרדות. יוחנן מגלה שיש לו “תאריך תפוגה”. הוא מקבל סכום כסף גדול בעקבות טעות ביטוחית של גיסו ועומד בפני דילמה אכזרית: האם להבטיח את עתיד המשפחה בתוך הקהילה, או לקנות לעצמו שנה אחרונה של חירות? הוא בוחר בעצמו. הוא בוחר בסטייקים, במוזיקה וברסס המים של מפלי ויקטוריה. זהו ניסיון לדחוס חיים שלמים לתוך הזמן שנותר לו לפני שהמסך יורד והוא נכלא בגופו.
הספר הוא סיפור על זוגיות. יוחנן ודבורה נישאו בשידוך – חוזה שבו הוא מביא את המוח החריף והיא את הייחוס והבית. המחלה היא “כוח עליון” המבטל את החוזה. על הנייר הכל מתפרק, אך דווקא שם דבורה מפתיעה. היא הופכת ממי שמנסה להסתיר את הבושה לאישה הכורתת עמו ברית חדשה. כשרצונו של יוחנן בחוויות קיצוניות מוביל אותו למדבר, דבורה מצטרפת אליו כשומרת סף. זוהי האהבה בגרסתה החשופה ביותר.
פנחס הוא הטרגדיה של הדור השני. הוא ילד רגיש המנסה להציל את אביו בדרך היחידה המוכרת לו: הוא הופך ל”שוטר” של הבית. הוא מאמין שאם יקרא תהילים בעוצמה מספקת או ינפץ מכשירים “טמאים”, יסחט מהשמיים רפואה. הוא מייצג את הקונפליקט שבין האנושיות הפשוטה לבין אידיאולוגיה נוקשה שרומסת לעיתים את הלב.
כשהמחלה פוגעת באונה המצחית, העכבות נעלמות. יוחנן חווה חוויות דתיות אקסטטיות שהן אולי תוצאה של כימיה במוח ולא של “הארה”. הרופא מציע כדור שיחזיר את הריסון, ויוחנן עומד בפני דילמה: האם להיות “צדיק” בגלל תרופה, או להישאר חוטא אך חי ומרגיש?
אינני מאמין ב”האכלה בכפית”. כפי שאנו צופים בסדרה על המאפיה ונהנים מהאווירה גם ללא הבנת כל מונח, כך גם כאן. אני מזמין את הקורא לסלון בערד, להריח את החמין ולהרגיש את המתח בשתיקות. השפה החסידית היא התפאורה, אך הכאב והאהבה הם אוניברסליים.
שגם כששורפים את הקלטות, המנגינה נשארת. שגם בתוך “ארץ לא זרועה”, בתוך המדבר של המחלה והבדידות, יכולה לצמוח אהבה. ובעיקר – שהיכולת לבחור כיצד לחיות היא הריבונות היחידה שאי אפשר ליטול מאיתנו.
