ואוו, יש הרבה אבל… הביקורת שנצרבה בי הכי הרבה הגיעה דווקא מכבאי צעיר שקרא את הספר. הוא אמר לי: “הצלחת להסביר במילים את מה שאני מרגיש כשאני חוזר הביתה ושוטף את הפיח מהפנים. גרמת לי להרגיש גיבור, אבל אנושי”.
בעיניי כמפקד, זו המחמאה האולטימטיבית, קשה לתפוס את השקט שאחרי הסערה, את המחיר הנפשי ואת האחווה בתחנה. הביקורת הזו הוכיחה לי שהדרך ל־41 הוא לא רק תיעוד, אלא מראה לנפש של כל מי שבחר במקצוע הזה.
התשובה האינסטינקטיבית היא שהייתי ונשארתי ‘רק’ כבאי, אבל האמת היא שהכתיבה והכיבוי מגיעים מאותו מקום בדיוק – הרצון להציל משהו. בכבאות אני מציל חיים ורכוש, ובכתיבה אני מציל זיכרונות, רגעים ואת הסיפורים של האנשים שהיו שם איתי.
אז אם לא הספר, כנראה הייתי מחפש דרך אחרת לתעד את המציאות הקיצונית הזו – דרך צילום דוקומנטרי באזורי אסון. אני צריך את האדרנלין, אבל אני חייב גם את היכולת לספר עליו אחר כך.
הייתי בוחר בארנסט המינגווי. לא רק בגלל הכתיבה הגברית והישירה שלו, אלא כי הוא הבין שאקשן אמיתי לא דורש מילים גבוהות, אלא אמת פשוטה וכואבת.
הייתי רוצה לשבת איתו על סטייק ויין אדום ולדבר על הדרך ל־41. הייתי שואל אותו איך הופכים פחד לאומנות, ואיך מתארים גבורה בלי להפוך אותה לקיטש. יש לי תחושה שהוא היה מעריך את הסיפור של כבאי ישראלי שנלחם באש ודעות קדומות באותה נשימה.
אין לי כל כך הרגלי כתיבה, כל פעם שקרה אירוע שמשפיע עליי או שנחרט בי כתבתי למגירה או תיעדתי בסרטון. המלחמה האחרונה פשוט גרמה לי להוציא את הכול החוצה ולחבר את כל הפאזל לכדי סיפור אחד.
כמו כל מבצע מורכב בכבאות, הבנתי מהר מאוד שאני צריך את הציוד הטוב ביותר ואת השותפים הנכונים כדי להצליח. בתחום הספרות היום, לחכות שמישהו אחר יגלה אותך זה ‘אולד סקול’. אני איש של מעשים, ולכן בחרתי בדרך העצמאית והדיגיטלית.
בחרתי לשתף פעולה עם מנדלי מוכר ספרים ברשת – שהם בעיניי חוד החנית של ההוצאה לאור הדיגיטלית בישראל. הם נתנו לי את המעטפת המקצועית שספר אקשן ודרמה צריך: הגהה, עימוד, עיצוב כריכה, הכנה לדפוס, המרה דיגיטלית מושלמת, הדפסה לפי דרישה והפצה בערוצים הדיגיטליים המשמעותיים בישראל, תוך שאני שומר על חופש יצירתי מלא. לא רציתי לעדן את השפה המחוספסת של הכבאים או לשנות את המציאות; רציתי שהספר יגיע לקורא בדיוק כמו שהוא נכתב, ומנדלי היו הפלטפורמה שאפשרה לזה לקרות בצורה הכי מכובדת ומקצועית שיש.
העיקרון המנחה שלי היה שהספר צריך להיות זמין ונגיש כמו רכב כיבוי שמוזנק לאירוע – בכל מקום ובכל זמן.
הספר זמין כמובן בחנויות הספרים הדיגיטליות המובילות. ובראשם מנדלי ובוקפוד בגרסה מודפסת ודיגיטלית.
באתרים מנדלי ובוקפוד הקורא יכול לבחור איך הוא רוצה לחוות את הסיפור: כקובץ דיגיטלי לטאבלט, לטלפון או למחשב, למי שרוצה לקרוא בדרכים, או כספר מודפס שמגיע עד הבית (בשיטת Print on Demand) למי שחייב להריח את הנייר ולהרגיש את המשקל של הדפים ביד. זו הדרך שלי להבטיח שכל אחד יוכל לצעוד איתי בדרך ל־41, בפורמט שהכי מתאים לו.
שיווק של ספר, בדיוק כמו השתלטות על שרפה גדולה, דורש תקיפה מכמה חזיתות בו זמנית. אני לא מסתמך על המזל, אלא מייצר “מוקדי עניין” אקטיביים:
אני מנהל קמפיין אישי בפייסבוק, באינסטגרם וביוטיוב. אני לא סתם מפרסם “תקנו את הספר”, אלא משתף את הקוראים בתהליך, בקשיים ובניצחונות הקטנים בצורת סרטונים.
הבנתי שכדי לפרוץ לתודעה צריך שילוב של מדיה ארצית ומקומית. קיבלתי חשיפה בבמה מרכזית כמו הריאיון במעריב, שנותן לספר את הגושפנקה והיוקרה הארצית. במקביל, אני דואג שהחשיפה הזו תהדהד בשטח. למשל השבוע תצא כתבה שתפורסם ותקודם במודיעין ניוז ובאתרים ומקומונים נוספים. השילוב הזה בין היוקרה של עיתון ארצי לבין החיבור האישי של העיתונות המקומית יוצר אפקט כפול של אמינות וסקרנות.
אני יודע שהחשיפה הרחבה נמצאת בקבוצות הגדולות. אני לא מחכה רק לקונה הבודד, אלא עובד עם קבוצות רכישה גדולות וארגונים. אני מציע שוברי רכישה מרוכזים לוועדי עובדים ולקבוצות מאורגנות. הספר שלי, שעוסק בגבורה, שירות והתמודדות, מתאים כמו כפפה ליד כמתנה לעובדים, וזו דרך מצוינת להפיץ אלפי עותקים במכה אחת.
