שרון
5״7250״ הוא ספר שנקרא מהר, כמעט בבת אחת, אבל נשאר בגלל מה שמסתתר מתחת לקצב שלו. אילן הייטנר יודע לעשות משהו שנראה פשוט ורק בדיעבד מבינים כמה הוא לא מובן מאליו: לכתוב ישראליות בגובה העיניים בלי להפוך אותה לפלקט. יש בספר הומור, חוצפה, דיבור ישיר, רגעים של גבריות קצת מבולבלת והרבה קצב - אבל מתחת לכל אלה יש גם עצב, געגוע ושאלה אמיתית על מה קורה לאדם כשהוא מבין שהחיים לא תמיד מתיישרים לפי הסיפור שהוא סיפר לעצמו. זה לא ספר שמנסה להרשים בכוח או להיות “ספרותי” במובן הכבד של המילה. להפך - הכוח שלו הוא בנגישות. הדמויות מדברות כמו אנשים שאנחנו מכירים, מתבלבלות כמו אנשים שאנחנו מכירים, צוחקות ברגעים הלא נכונים ונפגעות גם כשהן מנסות להעמיד פנים שהכול בסדר. דווקא בגלל זה קל להיכנס אליו, ודווקא בגלל זה הוא מצליח לגעת. בעיניי, הייטנר במיטבו כשהוא כותב על הפער בין החיצוני לפנימי: בין הציניות לרגישות, בין הרצון להיראות קליל לבין המקומות שבהם כבר אי אפשר לברוח מעצמך. יש ב״7250״ משהו מאוד ישראלי - לא רק בשפה ובקצב, אלא בתחושה הזו שהחיים כל הזמן נעים בין בדיחה, כאב, חברות, אהבה ואיזו כמיהה לא לגמרי מנוסחת למשהו נקי יותר. גם התהליך הארוך שעבר הייטנר מספר לא מעט על ההתבגרות של ישראל ישראלי. זה ספר מהנה מאוד, אבל לא ריק. הוא מצחיק בלי להיות שטחי, מרגש בלי ללחוץ בכוח על בלוטת הדמעות, וקריא מאוד בלי לוותר על לב. מבחינתי, זה בדיוק מסוג הספרים שמזכירים למה לפעמים הסיפור הכי ישראלי, הכי יומיומי, הכי “חבר׳ה”, יכול פתאום לפתוח משהו עמוק ואנושי מאוד.
