ראובן
1הו, האירוניה. שם הספר כל כך נכון... בעמוד 60 לערך מתחיל להתבהר. אנו למדים מי היא רונה- נשואה ואם לתינוק, אחות צעירה לנעה ותרצה בהפרש גיל ניכר למדי. מרגישה תקועה אחרי הלידה והטיפול בתינוק. היא שואפת לעשות מעשה ולהתחיל קריירת כתיבה פייסבוקית במסגרת קבוצת נשים כותבות. כותבת, מתקנת, מוחקת, ממציאה דמויות מנוגדות כמו אפידיומולוג ומתנגדת חיסונים או להפך. יש לה שאיפה לכתוב ולפרוץ קדימה. עד כאן טוב ויפה ובסיס לסיפור שיכול להיות לא רע בכלל. אבל... אבוי, הכתיבה מחרבת. מה זה מחרבת. עמוד על שמו יוצא הדופן של התינוק- טבאי (נשיא הסנהדרין). בעלה גידי הוא ארכיאולוג ספק ימני ספק שמאלני. קשה להבין. באיזה מקום האבסורד הוא שיש למחברת כשרון כזה או אחר ועברית יפה. הספר לפחות נטול הומור דלוח וקיטש (שמצאתי בשפע אצל אחרים) אבל הוא מפוספס וחבל. סגנונו עמוס לעייפה, דחוס, מתזז מדבר לדבר ובין הדמויות והיה קשה לעקוב. המון פסיקים מיותרים הקוטעים את שטף הכתיבה ומכבידים. מלל רב ומה שמרגיש ניסיון לתחכום יתר משיג את התוצאה ההפוכה. 'פעם, כשהתלוננה בדרך התלוננות מפונקת מתחננת להפרכה...' או 'וגיתית אמרה, מה, ורונה אמרה, נחשי מה קראתי אתמול, וגיתית אמרה, לא נכון'... במילה, מתיש. משכתי עד שליש הדרך (מ-350 עמודים) טרם אמרתי נואש. ברבאק. 1.5 כוכבים.
