בְּאֶרֶץ הַנִּצָּנִים, לְכָל אֶחָד יֵשׁ כִּשָּׁרוֹן מְיֻחָד. וּבָרֶגַע שֶׁמְּגַלִּים אוֹתוֹ, פֶּרַח מַרְהִיב נִפְתָּח עַל הָרֹאשׁ. רוֹקוֹ כְּבָר מְצַיֵּר, טִילִי שָׁרָה וּבוֹמְבּוֹ מְזַנֵּק לַגֹּבַהּ. רַק הַנִּצָּן שֶׁל נִיבוּמִי נִשְׁאָר סָגוּר. נִיבוּמִי מְנַסָּה לִרְקֹד, לְצַיֵּר, לָשִׁיר וְלִקְפֹּץ, אֲבָל שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ גּוֹרֵם לַנִּצָּן שֶׁלָּהּ לְהִפָּתֵחַ. וְאָז, בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית שֶׁל בֹּץ, הִיא מוֹצֵאת זֶרַע קָטָן וּמַחְלִיטָה לְטַפֵּל בּוֹ. מִבְּלִי לָשִׂים לֵב, בִּזְמַן שֶׁהִיא מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַכִּשָּׁרוֹן שֶׁלָּהּ, נִיבוּמִי כְּבָר עוֹשָׂה אֶת הַדָּבָר שֶׁבּוֹ הִיא טוֹבָה יוֹתֵר מִכֻּלָּם. ״הַנִּצָּן שֶׁל נִיבוּמִי״ הוּא סִפּוּר עָדִין וּמָלֵא קֶסֶם עַל סַבְלָנוּת, טִפּוּחַ וְהַדֶּרֶךְ הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל כָּל יֶלֶד וְיַלְדָּה לִפְרֹחַ בַּזְּמַן הַנָּכוֹן לָהֶם.