ספר הנשים מאת שירה פנקס את ספר הנשים צריך לגמוע לאט. לתת לכל סיפור לשקוע, לטעום כל מילה. לקח לי הרבה זמן לסיים אותו וכל פעם שעברתי לאישה אחרת שכחתי את קודמתה ואם יש ביקורת שלילית זה רק על המוח האנושי שלא מאפשר לשמור את החוויה של הקריאה כפי שהיא. אין ברירה. צריך לחזור אחורה ולקרוא שוב. ספר הנשים הוא אסופה של סיפורי נשים ונשיות, סיפורי חיים בסיפורים של רגע. הוא מה שהיקום קורא לו ספרות גבוהה ולא משום שהיא בלתי מושגת, אלא בגלל שהיא עומדת על תילי תלים של עושר תרבותי. וכשאני מדברת על עושר תרבותי אני מדברת מגוון רחב ומעמיק החל מידע על ציורים ואומנות שמדוברים ממש בסיפורים כמו "מדונה" ו"ג'ודית" או מרומזים כמו ב"החתולה" וכלה בידע מפורט בדייג (פרטי ציוד ושפה) בסיפור "איריס". גם התכתבויות עם סיפורים וספרות אחרת יש כמו "בלאנש" בחשמלית ושמה תשוקה וטוב ליבם של זרים. לא אמנה אחד אחד, כי העושר נשפך שם כמעט כמו היין במסיבה של אלכס. עושר תרבותי מתבטא גם במניפה הצבעונית של נשים ממוצא שונה, החיות בחברות שונות ובמעמד סוציואקונומי שונה. פנקס לא משאירה את ספרות הגבוהה לתל אביבים בלבד. היא מגיעה לכפרים, למעיין, לבר השכונתי ותחנת הדלק שלידו, לפריז ולשווקים עם הביוב שזורם ברחובות. הנשים שלה מביאות איתן כל אחת סיפור תרבותי שונה, כמו ההתכתבות האינטימית וסיפור האהבה מכמיר הלב בסיפורן של "אלינור ואדל" (אהבתי מאוד מאוד!). הרבה מהנשים מחליטות לקחת סיכון, לטעום, להשתנות. ללבוש שמלה אדומה כדי לדוג בים. חלק מהנשים משתנות כמעט ללא היכר, כמו "לילי" במגדל השן בקומה ה16 הרוחצת בבריכה מול חלונות שקופים, אבל היא לא שוכחת לרגע מאיפה היא באה ומה אמא שלה עשתה לפרנסתה. כמו תמיד באסופה לא כל הנשים ולא כל הסיפורים נוגעים באותה עוצמה ומן הסתם זה עניין סובייקטיבי הקשור לאדם ולזמן בו הוא קורא. היה לי ברור שאתאהב למשל, בסיפור "הליידי" על יפה שעלתה מטהראן התחתנה ומאוד יותר התאהבה במשה בעלה ולא הצליחו להביא ילדים לעולם אבל בנו עסק וחים מאושרים ומספקים עד שהאחיין שלהם מגיע לבקר. באופן אישי אני מתחברת לסיפורי הנשים מארצות האסלאם (מככבות בשני הספרים שלי עם דגש על יוצאות תימן) ואהבתי מאוד את השפה של יפה, את נקודת המבט שלה על העולם ועל המתרחש שהרגישו מאוד כנים ומדוייקים. ספר הנשים מחולק ל16 סיפורים שונים (כמו הקומות במגדל של לילי) ואין אישה דומה לחברתה ואין סיפור שחוזר על עצמו. ואם יש משהו שאני הכי אוהבת בספר, זה שבכל סיפור אנחנו רואים, ממש רואים כל אישה המוצגת לנו עירום ועריה. ראיה שיש בה הבנה. ראיה שיש בה תיקוף. אולי בגלל זה צריך לקרוא לאט. לתת לכל סיפור לשקוע: לראות אישה אחת כפי שהיא ולאפשר לה להתקיים לרגע אחד חטוף בתודעתינו.