השירים של ענת קוריאל החלו להיכתב ב־1995, לאחר שאחיה שם קץ לחייו, ונפרשׂוּ לאורך השנים אל ההווה של ההסתייפות הנחושה שלה עם הפרקינסון. בין שתי הדרמות הללו נצברו רגעים שיריים הנאחזים דווקא בפואטיקה של צניעות, ב”ציורי יומיום עם נופך מטאפיזי חרישי, מעין קיום מטונימי נחבא אל הכלים ומתבונן… שירים ארוגים במלאכת־יד עדינה ומורכבים מתמונות מאופקות עשויות היטב” (יובל גלעד). ההתבוננויות של קוריאל הן הזדמנויות להזרה של השִׁגרה בהזזות קטנות, מצע לדימויים רבי־הדהודים ולזוויות לא־צפויות. הן חומקות כביכול מן המציאות הנפשית האישית, מתגוננות מפניה בהשהיות, הבלעות, התפוגגויות והסטות, על סף האלם. רבים משירי הספר הם “שירי זולת”, החל בְּטַפְּסָן שמכבי־האש מנסים להורידו ממגדל המים שעליו הוא שר ורוקד, או אשה מפעילת עגורן, ש”זרוע ההרמה היא ידה האמיתית”, וכלה במשוגע השכונתי שקיבל מן המשוררת חולצה של אחיה, או חייל שנרדם עזוב בשטח האויב; אחרים הם שירים אימאג’יסטיים של התבוננות משתהה באובייקטים ופלחי מציאות, או שירים שבהם חיות פרא או ציפור פולשות אל השגרה. אבל האיפוק המצניע, המסיט, הוא רק פני־השטח של ‘את נמצאת, אנ
86.00₪ כולל מע"מ
