באמצע שנות החמישים של המאה ה- 19 פנה הסופר האמריקני הגדול, הרמן מלוויל, לז’אנר הסיפור הקצר, כמוצא מהמבוי הסתום שאליו הגיעה הקריירה הספרותית שלו. לאחר הפופולאריות שידע בשנות הארבעים של המאה, דבק בסופר בן ה-33 חותם הכישלון: הרומן ‘מובי דיק’ [1851] התקבל בהסתייגות צוננת, והרומן ‘פייר’ [1852] – ברתיעה בוטה. בשנים הבאות הוא פרסם קובץ סיפורים בשם ‘סיפורי הפיאצה’, ששלושה מתוכו מובאים כאן; רומן פיקארסקי בשם ‘ישראל פוטר’ [1855]; ולבסוף – את הרומן ‘איש האמון’ [1857], שגם הוא נדחה הן על ידי הביקורת והן על ידי קהל הקוראים. הייתה זו יצירת הפרוזה האחרונה שראתה אור בחייו. אחר כך פרצה מלחמת האזרחים [1861], ובמקביל, עד יום מותו שלושים שנה מאוחר יותר, הפך מלוויל לסופר נשכח.
