הרומן ג’ובאני אֵפּיסקוֹפּוֹ, ספרו השני של ד’אנונציו, ראה אור לראשונה ב־1892 בהיות מחברו בן 29.
ג’ובאני אפיסקופו, פקיד רומאי אפור ותמים, מנהל חיים משעממים. אחרי העבודה במשרד הוא מנסה לבדר את עצמו בחברת עמיתיו בסעודת ערב הנערכת מדי ערב בפנסיון שבו מתגוררים כולם. באחת מן הארוחות האלה הוא פוגש מלצרית צעירה ומושכת, ג’ינברה, ומתאהב בה.
זוהי נקודת מפנה גורלית בחייו.
אהבה זו תערער את עולמו לבלי הכר ותוביל אותו, שלב אחר שלב, למעשה הסופי, לקיצוני שבפשעים.
ד’אנונציו, שאינו “מתחרה” בדוסטוייבסקי, מנסה לנתח פשע במצבו ההיולי ועושה זאת בלא טרנספוזיציה ספרותית. הוא לא נכנס לנפש גיבורו האנטי־גיבור אלא מספר את הסיפור מנקודת מבטו הבלעדית בווידוי ארוך שבו הוא מיידע אותנו בנסיבות שהביאו אותו למעשה הסופי והנורא. ג’ובאני אפיסקופו המתוודה אינו מצטדק ואינו מתחרט אלא מתאר בלבד את מה שהוא מכנה “העובדות”. הוא אינו מצפה לחמלה או להבנת מעשהו, ואף מטיל ספק בעצם יכולתנו להבין את פשר ההשפלה האנושית שחווה.
