ירון אנטניר חזר ממלחמת לבנון הראשונה על שתי רגליו, לכאורה בריא ושלם. אבל בתוך תוכו הוא נשא פציעה שאיש לא ראה, גם לא הוא עצמו. במשך עשרות שנים הוא ניסה “להסתדר”: הוא עבד, הקים עסקים, אהב, גידל ילדים ובנה חיים שלמים על יסודות של דריכות, הימנעות ושתיקה.
רק מאוחר מאוד, אחרי קריסות מסוגים שונים וכאב רב, הוא הבין שהכעס המתפרץ, הדריכות התמידית והבדידות המשתקת לא היו כישלון אישי או פגם באופיו, אלא פצע עמוק ושקוף שלא קיבל שם.
“לא הייתי מקולקל – הייתי פצוע”, הוא סיפור חשוף וחסר רחמים על פוסט־טראומה כפי שהיא נראית במציאות הישראלית: שקטה, יומיומית וחבויה מאחורי מסכות של חוזק.
ירון לוקח את הקוראים מהרחובות של פתח תקווה אל סמטאות צידון והלאה, במסע המתמשך להבנה וריפוי. דרך סיפורו האישי הוא מוכיח, בלי להשתמש בסיסמאות ובלי להציע פתרונות קסם, שגם כשהאויב עובר לגור לך בראש אפשר לבחור לחיות.
