“רגע, השלג הסתיים?” זה כל מה שאני מצליחה להפיק מעצמי. אין כמו שיחה על מזג האוויר.
“אחרת לא הייתי פה,” הוא מכריז. הינה מבצבצת לה שחצנותו האופיינית. “אני רוצה שנצא לחגוג יחד את סוף השלג.”
הוא רוצה. הוא אוחז בידי ומקרב אותה אל פיו לנשיקה רפה. לפתע אני כלה בגן אירועים ירוק, מוקפת בחברים ובקרובים שסוף־סוף יצאו ממסך המחשב ומהטלפון הסלולרי ויש להם גוף תלת־ממדי שתופס מקום בחלל.
בוקר אחד מתחיל לרדת שלג בירושלים. המאורע המשמח הופך למכביד ואז למאיים כשמתברר שהשלג ממשיך לרדת ללא הפוגה. וממשיך. וממשיך.
העיר הולכת ונעלמת תחת המעטה הלבן ותושביה כלואים בבתיהם, נתונים למשפחתיות מעיקה או לבדידות כפויה. וכשסביב הכול שקט, נחשפים ועולים אל פני השטח הקולות הפנימיים, הזיכרונות, המחשבות המודחקות. דווקא כשהכול מכוסה, אמיתות נחשפות.
בכתיבה מקורית ושנונה נבראות לנגד עינינו דמויות שהן גם ירושלמיות וגם אוניברסליות. אנו מוזמנים להיכנס אל בתיהן ואל נבכי נפשן, ותוך כדי שמיעה מעדות ראשונה על ההווה נפרשים לפנינו סיפורי חיים ונארגים זה בזה.
צביה כהן ליבשבסקי נולדה בינואר 1977 בירושלים. אשת משפחה נפלאה, אשת חינוך רבת פעלים, מחנכת ומנהלת בית ספר ערכית ופורצת דרך, שחקנית ומנחה בתיאטרון פלייבק. אישה אהובה ומוכשרת, מאופיינת בהומור ובנתינה.
צביה נפטרה באוקטובר 2023 לאחר מאבק קשה במחלת הסרטן. את הספר הזה סיימה לכתוב בשנת 2007 אך לא זכתה לפרסם אותו, והוא נערך ויצא לאור רק לאחר מותה.
