“הקורא ימצא את עצמו בפני עלילות לא ייאמנו ויחשוב שאני המצאתי אותן להנאתי. ואילו אני להפך מכך. גרעתי מהן, הדעכתי אותן, שכחתי אותן. הדמויות שלי חיות. נתקלים בהן ברחובות פריז, בפרוורים. הלכתי בעקבותיהן בדרכים מאובקות, בבוץ ובשלג.
כתבתי את סיפור חייו של פונטאן מפיו שלו, כשהוא מכתיב לי אותו, אם אפשר לומר זאת כך. בדרך הייסורים שמשוטטים בה הנוודים המסתוריים האלה, המשונים, פונטאן הוא ישוע בלי שהאחרים הם הגנבים הטובים.
אני מקווה שהשגתי את המטרה שהצבתי לעצמי, לגרום לנועזים הפזיזים להרהר, להפחיד את המאושרים. וכיוון שאנחנו נמצאים בצרפת, ארץ האירוניה המשעשעת, הצבתי את הפארסה בצמידות לדרמה ואת הליצן צמוד למַרטירים.” ז’ול ואלֵס, 1866
הסיפור “פוֹנטָאן קרוּזוֹאֶה” הוא הִמנון לכבוד האדם, גינוי חריף לראיית הדלות כפשע. ז’ול ואלס מעלה כאן את האירוניה לרמה של פגיון דוקר. [Édition Anacharsis, Paris]
