“פיקאסו אמר לי פעם בלא מעט מרירות: ‘הם אומרים שאני יכול לצייר טוב יותר מרפאל וקרוב לוודאי שהם צודקים. אולי אני מצייר טוב יותר. אבל אם אני מצייר טוב כמו רפאל, אני סבור שיש לי לפחות הזכות לבחור את דרכי והם צריכים להכיר לי זכות זו. אבל לא, הם אינם רוצים, הם אומרים: לא.’
בתקופה ההיא הייתי היחידה שהבינה את פיקאסו, אולי גם מפני שביטאתי את אותו הדבר בספרות, ואולי גם מפני שאני אמריקנית, וכמו שכבר אמרתי, לספרדים ולאמריקנים יש דרך הבנה דומה. מאוחר יותר דרן ובְרַאק השתתפו גם הם במאבק. אך ברגע ההוא המאבק הזה נותר מאבק לפיקאסו בלבד.” [גרטרוד שטיין, מתוך הספר]
גרטרוד שטיין, סופרת ואספנית אמנות, נולדה בפיטסבורג ב־1874. ב־1903 נסעה לפריז, השתקעה בה וניהלה סלון שבועי. בפריז היא פגשה את פַּבְּלוֹ פיקאסו הצעיר ואספה רבות מיצירותיו, מהן שניתנו לה במתנה — כמו הפורטרט הנודע — ומהן שרכשה בכספה.
הטקסט שלהלן פורסם ב־1938 ונכתב בסגנון המינימליסטי האופייני לשטיין, כתיבה מרמזת וחזרות, ובו תיאור התפתחותו של פיקאסו בין 1900, שנת ביקורו הראשון בפריז, ל־1937, השנה שבה צייר את גֶרְנִיקָה. בד בבד יש בו תהייה על הטבע יוצא הדופן של החזון והיצירה של צייר גדול זה במאה ה־20.
