בהתמודדות עם המוות, עם הידיעה שימֵי שנֵי חיינו הולכים ומתמעטים עד מותנו, רובנו בוחרים בהדחקה. היבשת היא ההדחקה. מסות של אנשים, דרכים ומוצרים. תיעוש.
המשיכה לאי כמוה כאמירה: ‘אני אתמודד בדרכי שלי, אני אחר.’ המציאות המוקטנת של האי לעומת היבשת מקנה אשליה של שליטה רבה יותר בגורל. מר קֵת’קַרט, האיש שאהב איים, סבר שיוכל ליצור באי שרכש לעצמו מעין עולם משלו שהוא יברא ויהיה אדונו. אולי נדמה לו שיוכל לעשות “תיקון” לגן־העדן המקראי, להימנע מן הנחש ומחוה ומפרי עץ הדעת ולזכות בחיי נצח.
[ניצה פלד, מתוך אחרית הדבר]
“איש אחד אהב איים. הוא נולד בְּאי, אבל האי הזה לא הִתאים לו, היו בו יותר מדי אנשים מלבדו. הוא רצה אי משֶלו: אולי לא להיות בו לבד, אבל ליצוֹר בו עולם משלו. לאי גדול אין
שום יתרון על פני יבשת. אי חייב להיות קטן למדי כדי לתת הרגשה של אי; והסיפור שלפנינו יבהיר כמה זעיר אי חייב להיות כדי שיתאפשר לאדם למלא אותו באישיות שלו”.
