מוצא הדרכים

בִּקְצֵה הַיּוֹם דְּמָעוֹת תְּלוּיוֹת כְּתַפּוּחִים. גֶּשֶׁם רוֹחֵץ אֶת הָעוֹלָם, כָּבֵד כַּמֶּרְחָק שֶׁאֵלָיו הוֹלַכְתִּי אוֹתָךְ בְּתוֹכִי. אִישׁ לֹא הֵקִיץ מֵעוֹלָם מִתּוֹךְ הַתַּרְדֵּמָה הַזֹּאת. זֶה הַגֵּרוּשׁ הָאַחֲרוֹן. זוֹהִי הַדֶּרֶךְ כֻּלָּהּ. מוֹצָא הדרכים, ספר השירה השביעי של דנה אמיר, נפתח במוות “גָּדוֹל כָּל כָּךְ” ונחתם “בַּמַּאֲמָץ לֹא לְהָפֵר אֶת נֵס הַחַיִּים”. בתווך, על גבי הזמן ש”הוּא סוּג שֶׁל הִצְטַלְּקוּת”, ספרה חוקר את שני מובניה של המילה מוצא: מוצא בבחינת מקור, ומוצא בבחינת נתיב מילוט. בלשון פיוטית מדודה ומדויקת, מתוך חשיבה עדינה על קִרבה ואובדן, על הורות ויתמות, על שֶׁבֶר וסליחה, על סימביוזה ומטמורפוזה, אמיר מזמינה את הקוראים והקוראות למסע פנימה, אל מקורות חורבן הבית – האישי, האוניברסלי – אך גם למסע החוצה, אל אינספור דרכי ההיחלצות ממנו, ובמילים אחרות, אל האהבה: “הַמִּסְתּוֹרִין הַכָּמוּס בֵּינֵינוּ, / קֵפֶל בִּלְתִּי נִתְפָּס בַּאֲרִיג הָרֹךְ הָאֵינְסוֹפִי, / אֵין רֵאשִׁית שֶׁאֵינָהּ נִתֶּנֶת מֵחָדָשׁ בִּזְכוּתוֹ”. דנה אמיר היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקא