פוסם מורטם

“אני לא יכולה לכתוב על זה. כמעט ארבעים שנה עברו מאז, וזה צריך היה להיות יותר קל. אבל אני מוצאת את עצמי במצב שאינו מוּכָּר לי, שאינו מתאים לי: שוב ושוב אני דוחה ומעכבת, מעכבת ודוחה את כתיבת הדבר הזה שמבעבע בתוכי ללא הרף, שבכל זאת מענה אותי מדי פעם בתביעה כן לכתוב, כן לכתוב, גם אם זה יכאב. נדרשו לי שנים כדי להיות מסוגלת להוציא מפי את המילים ‘הבן שלי התאבד’. עד עכשיו קשה לי לענות על השאלה (הטבעית, התמימה): כמה ילדים יש לך? לפעמים אני אומרת ‘ארבעה’, לפעמים אני אומרת ‘שלושה’ ומוסיפה לאחר שהייה קלה ‘ואחד איננו’. האם אני מסרבת להשלים עם אי קיומו? האם אני רוצה לחטט בפצעים? לגרד ולחשוף לראווה את הפצע? האם אני רוצה – כדי להקהות את הזעזוע וכדרכם של סופרים – לנסות לראות את הדברים מפרספקטיבה? האם אֵם או אָב מסוגלים לראות דבר כזה מפרספקטיבה? והאם הפרספקטיבה יכולה להקהות את הכאב שלי? ובעצם, בסופו של דבר אני כותבת את זה לעצמי, כדי לשמור את מה שנשאר לי ממנו: הזיכרונות. כדי שהוא לא ייעלם לי לגמרי”. פוסט מורטם הוא יצירה יוצאת דופן, המדווחת בכנות ובאומץ על חייו ומותו של בן אהוב, שבחר לשים קץ לחייו. חמוטל