חולמים ומגשימים זאב ז’בוטינסקי

כְּשֶׁזְּאֵב זַ’בּוֹטִינְסְקִי הָיָה קָטָן, לָעָם הַיְּהוּדִי לֹא הָיְתָה מְדִינָה מִשֶּׁלּוֹ. זְאֵב חָלַם לִחְיוֹת בְּרוֹמָא אוֹ בְּפָּרִיז וְלִהְיוֹת סוֹפֵר וּמְשׁוֹרֵר. הוּא לֹא תֵּאֵר לְעַצְמוֹ שֶׁכַּעֲבֹר חֲצִי מֵאָה תָּקוּם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, וְשֶׁהוּא יִהְיֶה אַחַד הַמַּנְהִיגִים שֶׁיִּלָּחֲמוּ עַל כָּךְ בְּכָל הַכּוֹחַ — בְּכוֹחַ הַמִּלִּים, שֶׁיָּדַע לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּמוֹ קוֹסֵם, וּבְכוֹחוֹ כְּמַנְהִיג שֶׁסּוֹלֵל לָעָם שֶׁלּוֹ דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה. תָּמִי שֵׁם־טוֹב מְסַפֶּרֶת אֶת סִפּוּרוֹ שֶׁל זְאֵב זַ’בּוֹטִינְסְקִי, הַיֶּלֶד שֶׁכָּתַב שִׁירִים וְהָפַךְ לְעִתּוֹנַאי עוֹד לִפְנֵי שֶׁסִּיֵּם אֶת הַתִּיכוֹן; הַצָּעִיר שֶׁלִּמֵּד אֶת הָעָם הַיְּהוּדִי לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ; הָאִישׁ שֶׁכָּל הָעוֹלָם הָיָה בֵּיתוֹ, אֲבָל יוֹתֵר מִכֹּל רָצָה לִבְנוֹת בַּיִת לְעַמּוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. סִפּוּרָם שֶׁל הַחֲלוֹמוֹת הַגְּדוֹלִים הוּא סִפּוּרָם שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיָּדְעוּ לְהַגְשִׁים אוֹתָם. זֶהוּ סִפּוּר עַל אֲנָשִׁים שֶׁעָשׂוּ אֶת הַלֹּא יֵאָמֵן, שֶׁרָאוּ רִאשׁוֹנִים אֶת מָה שֶׁאֲחֵרִים לֹ