לנאבי כבר לא משעמם

יוֹם אֶחָד נָאבִי הָאַרְנָב הִרְגִּישׁ שֶׁמְּשַׁעְמֵם לוֹ מְאוֹד. הוּא נִסָּה לְהַזְמִין אֶת בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁיְּשַׂחֲקוּ אִתּוֹ אֲבָל כְּשֶׁהֵם הָיוּ עֲסוּקִים וְלֹא יָכְלוּ לְהִצְטָרֵף, הוּא מָצָא בְּעַצְמוֹ פִּתְרוֹנוֹת מַפְתִּיעִים, מְרַגְּשִׁים וּמְסַקְרְנִים. הַאִם תּוּכְלוּ לְנַחֵשׁ אֵילוּ רַעֲיוֹנוֹת הָיוּ לְנָאבִי וּמֵאַיִן הֵם בָּאוּ?

סֵפֶר הַמַּצִּיג גִּישָׁה בְּרִיאָה, מַעֲצִימָה וְתוֹמֶכֶת, לְהִתְמוֹדְדוּת עִם תְּחוּשַׁת הַשִּׁעֲמוּם.

סְפָרֶיהָ הָאֲחֵרִים שֶׁל אָסְנַת דּוֹר:

כְּשֶׁאִמָּא וְאַבָּא נוֹסְעִים…

יַעֲרִית מְחַפֶּשֶׂת הִזְדַּמְּנוּת

הַפָּנָס בָּרְחוֹב שֶׁלָּנוּ

חִידַת יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁל אוּרִי

הַמִּפְלֶצֶת הַמִּסְתּוֹרִית שֶׁל רוֹן

הַמַּחֲשָׁבוֹת הַמְּטַיְּלוֹת שֶׁל דָּנִי

הַסּוֹד שֶׁל עֲמַלְיָה