“אפשר לראות בעלי חיים אכזריים מסוימים, זכרים ונקבות, מפוזרים באזורי השדה, שחורים, חיוורים וצרובים לגמרי מן השמש, קשורים לאדמה שהם חופרים ומנערים בעקשנות שאין להביסה; יש להם מעין קול מובע בבהירות, וכאשר הם נעמדים על רגליהם הם מראים פנים אנושיות, ובאמת הם בני אדם; הם פורשים בלילה אל מאורות שהם ניזונים בהן מלחם שחור, ממים ומשורשים; הם חוסכים מיתר בני האדם את הטרחה לזרוע, לעבד וללקט כדי לחיות, וכך הם ראויים שלא יחסר להם הלחם שהם זרעו”. [ז’אן דה לה ברוייר, מתוך הספר]
“במסה ‘על האדם’, הרואה עתה לראשונה אור בתרגום עברי, מנסה ז’אן דה לה ברוייר, מורליסט צרפתי בן המאה ה־17 שאותו אפשר להגדיר כבוחן ושופט החברה בתקופתו, להגדיר את מהות האדם. כדי להצליח בכך, הוא מצביע ראשית לכול על ‘חוסר אנושיותו’ של האדם ומגיע למהות בעייתית מאוד: האדם הוא ישות חסרת תבונה ולא אוטונומית, לא יציבה, לא מתמידה, מִשתנָה, כזאת שאין אפשרות לקבֵע אותה ב’טיפוסים’ מן הסוג שקבע תאוֹפרַסטוּס, כאלה שמהותם קבועה ובלתי משתנה. אבל דווקא אי־ההתמדה מצילה את האדם — ואת המחבר: את האחד מההתמדה ברשעותו, את האחר מהטפת מוסר חסרת מקוריות. האדם המוצג במסה זו הוא יצור המרוכז באינטרס האישי ומשועבד לתנודות ולטלטלות אופנתיות ואף למצבי רוח”. [ראובן מירן, מתוך אחרית הדבר]
