פיתום

הָנִיחוּ לִי לִבְרֹחַ וְאֶבְרַח הַתִּירוּ לִי פֶּתַח וְאֶמָּלֵט שִׁמְעוּ נָא אַנְחוֹתַי וְאָנוּחַ מְבַקֶּשֶׁת הָאֵם, נוֹקֶשֶׁת הָאֵם, זְרוֹעוֹתֶיהָ מוּנָפוֹת בְּכֹחַ. אֲבָל הִיא הַשַּׁעַר וְהִיא הַשּׁוֹמֵר, לְאָן תֵּלֵךְ, בְּמִי תַּכֶּה. מִפַּעַם לְפַעַם מְקִיצָה: הֵיכָן הִיא? פִּיתוֹם, ספר השירה השני של לי ממן, סובב לכאורה סביב הוויה בנאלית, יומיומית – הורוּת לשני ילדים קטנים, על קשייה ורגעי החסד שבה. ואולם טבעה של הוויה כזאת שהיא כמו לכודה בפרדוקס: ככל שהיא אישית יותר, אינטנסיבית יותר, מהפכת עולמות, כך היא גם משותפת לרבים, נדושה כמעט. בדיוק בשביל להיחלץ מפרדוקס זה דרושה שירה כשירתה של ממן, המאירה מחדש את המובן מאליו ומעניקה לו ממד אוניברסלי ותוקף אסתטי. מנקודת מבט פנימית, מתוך נפשהּ של אֵם ויוצרת ואשת משפחה, מעידה ממן באומץ רב על האמביוולנטיוּת המובנית בעמדה זו בעולם. ואולם אין לטעות, זהו אינו ספר המבקש להציג את היחיד כקורבן. זהו ספר שמעמיק לחדור אל החוויה העשירה, המרובדת, המתישה והמרוממת שבהורות, ובאמצעותה לצייר תמונה רחבה יותר, קיומית. אולי לכן מוצבות במרכז הספר, בשערו האמצעי, דמוי